בימים האחרונים עשרות הלומי קרב, חלקם ממלחמת חרבות ברזל, מוחים במאהל מחאה מאולתר מול אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה. הכניסה לאגף נחסמה והמוחים לא מאפשרים לעובדים להיכנס עם רכבים, אלא רק ברגל. מידי פעם הם גם יורדים אל הכביש וחוסמים אותו. לא פעם מוזעקת לכאן משטרה והשוטרים נקרעים בין הרצון לשמור על הסדר הציבורי לבין האמפתיה למצבם של המוחים.
הפצועים השקופים | הכתבות
במקום ישנם אוהלים ומפוזרים עשרות שלטים עליהם נכתב: "הלומי הקרב לא שקופים", "מי ששילם בנפשו על הגנת המולדת לא צריך לשלם גם על הזכות לחיות", "פוסט טראומה היא פציעה קשה לא פחות מפצעית גוף", "הלומי קרב דורשים צדק" ועוד. הלומי הקרב נושאים ארון קבורה במחאה על גל ההתאבדויות.
בשבוע שעבר, עצרו השוטרים את אחד המוחים לאחר שלטענת המשטרה התפרע ותקף שוטרים. התיעוד, שהופץ ברשתות החברתיות, גרר ביקורת נגד המשטרה.
המחאה תפסה תאוצה בעיקר בשל גל ההתאבדויות של לוחמים שיצאו בעזה. רק ביום רביעי שעבר שם קץ לחייו לוחם המילואים רועי וסרשטיין ז"ל, בן 24 מנתניה, אשר שירת יותר מ-300 ימים במילואים. הוא היה חלק מחוליית הפינוי הרפואית של חטיבה 401 ונחשף למראות קשים, כאשר פינה פצועים וחללים משדה הקרב. צה"ל סירב לבקשת המשפחה להכיר בו כחלל צה"ל.
אחד המוחים הוא שון דננברג, בן 32 מקריית ים, נשוי ואב לארבעה ילדים. "אנחנו פה במחאה למניעת הגל הבא של ההתאבדויות", הוא מסביר. "זה עיקר המחאה שלנו פה. בגלל זה התאחדנו ועל זה אנחנו נלחמים. אני מוכר כפוסט-טראומתי עם 50 אחוזים לצמיתות ממלחמת חרבות ברזל. שירתי שמונה חודשים באוגדה 98. אנחנו פה מול משרד הביטחון, כדי להגיד לו שישמע אותנו, שישמע את הצעקה שלנו, שאנחנו לא יכולים יותר, שלא מתייחסים אלינו".
"אנחנו לא יכולים יותר שדוחים אותנו, שמתעלמים מאיתנו. אנחנו שקופים, וזה הפך להיות איזושהי סיסמה, אבל זאת לא סיסמה - זה החיים שלנו".
לדבריו, "אנחנו שקופים בעיני משרד הביטחון ולפעמים גם בעיני האזרחים. אנחנו לא מקבלים יחס, אנחנו לא מקבלים מענה, אנחנו לא מקבלים טיפול. אנחנו יוצאים מלחימה ולא נותנים כל מענה. שולחים אותנו הביתה לשבועיים של התרעננות. במקרה הטוב נותנים לך שיחה מאוד קצרה עם פסיכולוג, וגם זה לא לכולם. מצפים ממך שתמשיך את החיים שלך רגיל, ילדים, משפחה, עבודה. אבל מה שצריך פה זנ טיפול מהשורש. אחד מהדברים זה להגדיל את כוח האדם באגף השיקום במשרד הביטחון".
עוד הוא אומר: "אנחנו יכולים לשלוח בקשה, ורק אחרי שלושה-ארבעה שבועות בכלל יחזרו אלינו. וזה תמיד יהיה מה אי אפשר לעשות בנושא ולא מה כן אפשר. בנוסף, אף פעם לא ייתנו לנו פתרון. זו הבעיה".
אחת הדמויות הבולטות במחאה הוא חנניה עמוס, בן 25 מראשון לציון, המוכר כפוסט טראומתי עם רקע ביחידת המסתערבים של משמר הגבול. "כל המטרה של מה שאתם רואים פה קורה מסיבה אחת ברורה - למנוע את ההתאבדות של הלוחם הבא בתור. זו המטרה שאנחנו פועלים למענה. יש פה צוות מיוחד, מגובש. אנחנו לוחמים שהם אחים לחיים והמטרה שלנו היא למנוע את ההתאבדות של הלוחם הבא, לדאוג לכלל הזכויות של נכי צה"ל. אנחנו לא צריכים להילחם על הזכויות שלנו. צריך לעשות הכל כדי שלא יהיו עוד מתאבדים".
עומר אמסלם, המוכר כסובל מפוסט-טראומה ממבצע צוק איתן, אומר שהוא גר במאהל. "כרגע אני גר פה. אנחנו פה בגלל כמות המתאבדים. נהיה פה גל מטורף, ואנחנו לא רוצים להיות הבאים בתור".
לדבריו, "דוחפים אותנו כל פעם לפינה וזה חייב להסתיים. הטיפול שלנו חייב להגיע ומהר. בגלל זה אנחנו פה. אנחנו לא מקבלים טיפול כמו שצריך. בתור הלומי קרב, לא יודעים מה הטיפול". הוא מבקש לעמוד דקת דומייה "לזכר המתאבדים ולזכר הנופלים בעזה, בלבנון, בסוריה".
בנוסף לגל ההתאבדויות, הלומי הקרב מבקשים להשוות את התנאים שלהם לתנאים של פצועי צה"ל שנפצעו פציעות פיזיות. אוריאל אליקשווילי, בן 21 מפתח תקווה, המוכר כסובל מפוסט-טראומה ממלחמת חרבות ברזל, מסביר: "חלק גדול זה עניין של זכויות, אפילו אם מדובר בדברים הקטנים כמו מענקים. בעיניי, יש בן אדם שיכול ללכת עם פרוטזה פיזית ויש בן אדם שיכול ללכת עם פרוטזה נפשית. מבחינתי, איו הבדל בין כל נכי צה"ל".
לדבריו, "כל מי שפצוע נפשית, פצוע גם פיזית". הוא אומר כי פגועי הנפש מקופחים לעומת הלוחמים שנפצעו גופנית. "חד משמעית. אנחנו לא מקבלים את מה שמגיע לנו. לא סתם מתאבדים כל יום".
ביום חמישי בשעה 16:00 הלומי הקרב מתכננים להפגין בקריה בתל אביב וקוראים לציבור להגיע ולתמוך בהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו