סרן במיל' שלי פיחה, בן 29 מהקריות, משרת במילואים כקצין אג"ם בחטיבת שריון סדירה הפועלת בגזרת עזה מאז השבעה באוקטובר. הוא בעל תואר בתקשורת חזותית והבעלים של סטודיו לקעקועים בקריות בשם "קאדו". לאחרונה התארס לבת זוגו, והשניים מתכננים חתונה בקרוב.
"תוך כדי המלחמה פתאום התחלנו עוד מלחמה - הפעם באיראן, שתפסה את כל תשומת הלב של התקשורת, הציבור והצבא", מספר פיחה, "כשזה נגמר אני זוכר שיצאתי מהצבא ודיברתי עם חברים, והם אמרו לי "המלחמה נגמרה, למה אתה עדיין שם?".
"האופן שבו אמרו לי את זה, מאוד צרם לי. אמרתי שאני חייב רגע להשמיע קול אחר מבפנים". וכך התחיל פיחה לכתוב, "אני כותב לעצמי, כי אין לי איפה אחר לפרוק. הראש כבד, אבל הלב יותר".
"רק שהחטופים יחזרו והמילואימניקים יקבלו את הטיפול המגיע להם, רק אז באמת זה ייגמר".
האזינו לקטע המלא של שלי פיחה
"החטופים כל הזמן בראש שלנו. המלחמה התחילה איתם. זה התחיל באירוע גדול, שלא יצא מספרי ההיסטוריה. גם אם השגרה והמבצעיות שוחקת, כל אחד, שניה לפני שהוא נרדם בלילה, חושב עליהם, ועל כל מה שאיבדנו. אנחנו רוצים שהם יחזרו הביתה".
"יש לי המון חברים שנפצעו ונהרגו, זה כבר נהיה מעין שגרה"
"אם אני אלך, כולם ילכו. אם אני אשאר, כולם יישארו. אני שם בשביל האנשים שאיתי, בשביל היחידה שלי, וכמובן בשביל להשלים כמה שיותר מטרות. לא מעניין אותי לכבוש, לא מעניין אותי שום דבר פיזי. מעניין אותי רק להחזיר את האנשים שלנו הביתה".
"יומנו של לוחם" הוא פרויקט דוקו-וידאו ייחודי מבית "ישראל היום", שמביא את הקולות של חיילי המילואים מהשטח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו