בתשעה באב של שנת תרצ"ד (1934) נחרד ברל כצנלסון מהידיעה שאחת מתנועות הנוער יצאה למחנה קיץ בדיוק ביום הצום על חורבן המקדש. הזעזוע הוליד את מאמרו המפורסם: 'חורבן ותלישות'. ברל תהה במאמרו: "מה ערכה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה". "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו", כתב ברל, "לא היו קמים לנו ... לא הרצל ולא נורדוי... יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי', וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'.
כמעט 90 שנה אחרי, כאשר תשעה באב כיום צום ואבל, עדיין סובל מהיעדר פופולריות בקרב הציבור הרחב ורבים תוהים, גם אם לא בקול, מה להם, החיים במדינה יהודית ריבונית ולאבל על חורבן ירושים והמקדש לפני כ-2000 שנה דומה שהגיע הזמן לעלות שלב נוסף בניתוץ 'התלישות'.
הר הבית יוכל לסייע בכך. אחרי שתנועות הר הבית פוררו בעבודה סיזיפית, לאורך כשלשה עשורים, את האיסור על תפילת יהודים בהר הבית, ועשרות אלפי מתפללים יהודים מגיעים אליו מדי שנה, הגיע הזמן לחבר את המעגלים הרחבים יותר של הציבור למקום הקדוש ביותר לעם היהודי; הר הבית, המקום שבו שכן וחרב המקדש, המקום שבו הוצבה מנורת שבעת הקנים שהפכה לסמל מדינת ישראל.
כבר שנים שהפולמוס סביב ההר נוגע בסוגיות שקשורות ברובן לעימות המוסלמי-יהודי והישראלי פלסטיני על הארץ הזאת וקודשיה. אלא שאת האלף בית הבסיסי – להנחיל לילדי ישראל ולנוער את הידע הכי בסיסי על אודות מקום כה מרכזי בנפש היהודית ובתולדות העם – מדינת ישראל נמנעת מלעשות.
זו משימה למערכת החינוך, ולשר החינוך יואב קיש. תלמידי ישראל כבר מחוייבים על פי החלטת משרד החינוך לבקר בירושלים לפחות שלש פעמים לאורך לימודיהם (ביסודי, בחטיבה ובתיכון). הם באים לכותל, וליד ושם ולעוד מקומות בבירה, אבל אינם פוקדים את הר הבית, שהתפילות והביקורים של היהודים בו עוברים בשנים האחרונות תהליך של נורמליזציה.
כדאי לזכור: הכותל, כותלו המערבי של הר הבית, הוא התחליף להר, הוא ה'בדיעבד', שמדינת ישראל ורבניה הפכו אותו ל"לכתחילה', בשל איסור הלכתי, שרבים כבר מקלים בו היום. עד כדי כך קיבע ההרגל את הכותל כמקום המקודש ביותר לעם ישראל, עד שרבים שכחו שהכותל הוא נגזרת של ההר; שההר הוא שמאציל את קדושתו על סביבותיו ועל כתליו, בפרט על הכותל המערבי, והתחליף הפך אצל רבים למקור.
הדרך לשנות זאת, ולהתחבר למקום המקדש, לסיפור החורבן, וגם ליום ט' באב, היא להכיר את הר הבית דרך הרגליים. כלל ילדי ישראל כבר יכולים לבוא גם לשם. בפרט החילונים. הר הבית הרי אינו נחלת הדתיים בלבד. אפשר וניתן לארגן להם סיורים שם.
טיול שורשים עם המשפחה במרוקו או בפולין הוא ראוי, אבל סיור השורשים האמיתי הוא בהר הבית, סיור תודעה, ולימוד ועיון והיכרות, עם מפות וספרי היסטוריה. לא הפגנה. לימוד. זה דורש הכשרה של מורים והשקעה, וניתן לעשות זאת מולם, בהר עצמו, בליווי ארכיאולוגים, והיסטוריונים ורבנים ואנשי אקדמיה, ומחנכים, ואח"כ עם התלמידים, בתשעה באב, ובחנוכה, או בכל מועד אחר.
הסיפור של הר הבית- הוכיחה כבר לפני שנים אחדות ועדת החינוך של הכנסת (אז, בראשות שרן השכל)- צריך ויכול להיות סיפור חוצה מחנות. הועדה קראה לכלול את הר הבית כנושא חובה בתוכנית הלימודים אבל משרד החינוך לא הרים את הכפפה. אפילו אמילי מואטי (מפלגת העבודה) ומשה ('קינלי') טור-פז (יש עתיד) שרחוקים בהשקפותיהם מנאמני ההר, הצטרפו אז להחלטת הועדה, כי הפנימו שבכל הנוגע לידע ההיסטורי וללימוד תולדות המקום, הסיפור של הר הבית, אינו סיפור מגזרי. כך גם נהגו בשנים עברו מנהיג מפ"ם יעקב חזן, ומשחרר הבית הבית מוטה גור ומנהיג המפלגה הציונית-דתית- יונית, 'מימד' , הרב יהודה עמיטל, שסירבו להפנות את גבם להר ולהיסטוריה שלו. גם החיבור הזה של כלל הציבור, ובפרט הילדים והנוער להר הבית, הוא חלק מ'הנצחון המוחלט' על חמאס, שלפני 22 חודש, טבח בנו, גם כדי לזרוק אותנו משם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו