"קמנו מחדש - למען הדורות הבאים": הרפת בקיבוץ כיסופים הוקמה מחדש

שוקה אלימה, רכז הרפת בקיבוץ כיסופים, לא ישכח את הרגע שבו החלה החליבה הראשונה אחרי שנה ושבעה חודשים. "עשרות אנשים עמדו מסביב עם דמעות בעיניים", הוא מספר, עדיין נרגש בעצמו, "סגרנו מעגל חשוב מאוד, ורפת כיסופים היום היא באמת סמל התקומה של העוטף".

כמי שניהל את הקמת הרפת מחדש, הוא לא שוכח גם את הרגע שבו נחשף, כחודש לאחר האסון, למורכבות המשימה שעומדת בפניו: "רק אז זה היכה בי באמת. אני עומד שם, רואה את הכל מת. אין בעלי חיים, אין כלום, הכל הרוס. הלכתי לאוטו והוצאתי את השלט שהכנתי מראש, ועליו כתבתי: רפת כיסופים תוקם מחדש - ואין זו אגדה. לקחתי את השלט, בדמעות, ותליתי אותו על אחד העמודים. היום הוא הוחלף בשלט המרכזי של מכון החליבה החדש".

ביום שני האחרון, בטקס מרגש, נחנכה הרפת שנחרבה בתחילת המלחמה, אבל עד לאותו רגע עברו אנשי כיסופים דרך ארוכה, כואבת, לעיתים מתסכלת. 12 חברי קיבוץ ושישה עובדים תאילנדים נרצחו ב־7 באוקטובר. יומיים לאחר מכן נוסף לרשימה הנוראה עוד קורבן - מנהל הרפת, ראובן הייניק. אפרי רייקין, מנהל אגף חלב גולמי ומנהל קשרי יצרנים בתנובה, שהכיר אותו היטב, היה בין האחרונים ששוחחו עימו.

"התקשרתי לכל יצרני החלב שלנו בעוטף מתוך דאגה כנה לשלומם, לשלום משפחותיהם, וכדי לברר מה מצב הרפתות", מספר רייקין. "ראובן, שגר באשקלון, אמר לי: 'יש לי מזל שאני כאן, אנחנו בסדר אבל אין לי מושג מה קורה ברפת. אני לא מצליח ליצור קשר עם אף אחד, לא יודע אם חלבו את הפרות, אם האכילו אותן, וזה משגע אותי'. ביום שני בבוקר, 9 באוקטובר, הוא סיפר שהצליח להשיג אישור להגיע לקיבוץ ואמר שבתוך 45 דקות יוכל לדווח מהרפת מה המצב. עברו 45 דקות, שעה עברה, שעה וחצי, ושום דבר".

להתחיל מהמקום הכי עצוב

מי שהיה לצידו של הייניק באותם רגעים גורליים הוא מרכז הקיבוץ, אמנון זרקא. "נכנסנו ארבעה אנשים לרפת בכיסופים - ויצאנו שלושה", הוא משחזר, "אני הייתי אחד מהם. נאמר לנו שהשטח מתוחקר ומאובטח ורק אז נכנסנו. הייתי החמוש בצוות ולא ראיתי את המחבל. הוא ירה בראובן צרור מהקלצ'ניקוב, ממש לידי, ולא הבחנתי בו בזמן. אני רואה את האירוע הזה כאירוע אישי שלי. התחושה היא של אשמה, שלא הצלחתי להגן עליו. מאז, הנחישות שלי עצומה, גם להנציח את ראובן, וגם לשקם את הרפת. מייד לאחר מכן היה עלי להתעשת. אשתו של ראובן, הבת שלו - כולן התקשרו אלי ללא הפסקה. נסעתי לאשקלון כדי לספר להן, ואחר כך לכנס את קהילת כיסופים ולהודיע שיש עוד הרוג מהקיבוץ. משם התחיל הסיפור - מנקודה עצובה כל כך".

למחרת התכנסו מנהלי הרפת עם הנהלת קיבוץ כיסופים והעלו רעיונות כיצד לצאת לדרך חדשה. "הצעתי שנקים מחדש את הרפת", מספר זרקא, "קודם כל, נציל את בעלי החיים. לא היה מכון חליבה, לא כלים, לא שופל, לא עגלת חלוקת מזון - הכל נשרף. ארגנתי קבוצה של מתנדבים - חברים מהצבא, מהאזור, וגם אנשי 'אחים לנשק'. הגענו לשטח, דאגנו למים ואוכל לפרות. מצאנו מקום בטוח לעגלות, ובהמשך הוחלט לרכוש את כל העדר של רפת קיבוץ גלגל ולהשכיר את המקום לשנה, עד שהרפת בכיסופים תיפתח מחדש".

רייקין, שהוביל את קרן הסיוע שהקימה תנובה עבור רפתני העוטף, מספר על התמיכה שלא הסתכמה רק בהעברת כספים: "גם בשגרה, ובוודאי שבתקופת המלחמה, הקשר שלנו עם יצרני החלב הוא קשר עמוק, כמעט משפחתי. אנחנו רואים בהם שותפים של ממש וזו מערכת יחסים הדוקה מאוד. הסיפור של כיסופים היה ייחודי, אבל הוא משקף את התפיסה והאחריות שלנו בתנובה. האחריות לביטחון המזון. ומשכך אנחנו רואים חשיבות עצומה בהבטחת רציפות אספקת המזון בכלל, ובפרט במצבי חירום.

"אנחנו מספקים מוצרי יסוד לכל בית בישראל, ולכן יצרני החלב - השותפים שלנו - הם חלק קריטי בשרשרת, ובמחויבות ואחריות זו. בלי חלב גולמי שנקבל מהרפתנים שלנו לא נוכל לייצר ולספק את מוצרי החלב שהם מוצרי יסוד בהבטחת ביטחון מזון.

"זמן קצר לאחר תחילת הלחימה יצאה הנהלת תנובה לשטח, ליישובי העוטף. רצינו לראות, להבין מקרוב את הצרכים של הרפתנים. שמענו מהם שני דברים ברורים: האחד - הם רוצים לשקם את הרפתות ולחזור לייצור מהר ככל האפשר. השני - הם ביקשו שלא נשאיר אותם לבד. להיות שם בשבילם, בקשר מתמיד, לעזור, לתמוך. כשביקרנו בכיסופים מנהל הרפת אמר דבר שלא נשכח: 'הדבר הראשון שאני עושה זה לשקם את הרפת'. זה היה משפט מפתיע, בהתחשב בכך שהקיבוץ עצמו היה מפונה, חלקו הרוס, עם נפגעים וחטופים. אבל הוא התעקש: 'ברגע שתהיה פה רפת - יחזור להיות פה קיבוץ'. היא נתפסה עבורם כעוגן, סמל לחיים, לשגרה, להתחדשות".

רפת כיסופים קיבלה את הסכום הגבוה ביותר שהועבר לרפת כלשהי מתוך קרן הסיוע של תנובה, שעמדה על סכום כולל של 15 מיליון שקלים. רייקין: "אני משוכנע שזה סייע להם להחליט לשקם ולחזור לייצור, גם כשהכל נראה אבוד. היום אני מביט אחורה ואומר בביטחון: עמדנו בשני היעדים שהצבנו לעצמנו. ראשית - סייענו בצורה מהירה, משמעותית ונגישה לשיקום הרפתות בעוטף, כדי להחזיר אותן לפעולה כפי שהיו ערב 7 באוקטובר. שנית - שמרנו על קשר הדוק ורציף, לא השארנו אותם לבד".

"שמנו פה כל מה שיכולנו"

כיום, עם אכלוס הרפת מחדש, מונה העדר בכיסופים כ־900 פרות ועגלות, והמכסה השנתית עלתה ל־5 מיליון ליטר, לעומת 4 מיליון לפני 7 באוקטובר. מול הפרויקט שהשלים עומד אלימה בגאווה ואומר: "יש פה מרכז רפת חדש שמנהל עכשיו את העסק וצוות שרק חיכה להתחיל לעבוד. אנחנו עוד נמצאים כאן כדי לשמור שהכל יעבוד חלק, אבל אחר כך נעביר את המושכות, ומבחינתנו רפת כיסופים ממשיכה קדימה. זו לא רפת שבונים אותה לשנה-שנתיים, זו רפת ל־30 שנה. הקמנו אותה למען הדורות הבאים, והיא תוכל להמשיך ולגדול. החזרה של הרפת לפעילות תסמן את החזרה של החברים לכאן ואת ההתאוששות של המקום כולו".

זרקא: "אני מרגיש שהשלמתי משהו בהיבט האישי, עם הנצחתו של ראובן, אבל הרבה מעבר לכך. הרפת ששוקמה היא לעילא ולעילא, הכי 'מתוקתקת' בארץ, עם 40 עמדות חליבה חדשות, הציוד הכי חדיש, שמנו כאן את כל מה שאנחנו יכולים בשביל לתת משמעות למילים שיקום ותקומה".