שקט כבד עוטף את בית משפחת בילמס בראשון לציון. כמעט שנתיים חלפו מאז הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, ועדיין אינה ולאון יושבים מול קיר מלא תמונות של ביתם ספיר ז"ל. עכשיו, הם משתפים בכאב את הסיפור הטראגי ביותר שהורים יכולים לספר - על הרגעים האחרונים של ביתם ועל המסע הבלתי נגמר של הכאב.
זו הייתה החלטה ספונטנית עבור ספיר בת 24 - לנסוע למסיבת הנובה עם קרין ורניקוב, חברה שהכירה בטיול אחרי הצבא. "כזאת הייתה ספיר", נזכרת האם אינה בחיוך עצוב. "תמיד מוכנה להרפתקה, תמיד עם החיוך הזה שמדביק את כולם". בשעה 6:30 בבוקר, כשהמטח החל לעבר ישראל, אינה ולאון עוד לא הבינו את גודל האירוע והתקשרו לספיר שתחזור הביתה. "ספיר הבטיחה שתצא לדרך וחיברה אותנו לאיכון", משחזר לאון בקול רועד. "היא ניסתה להרגיע אותנו ישר. אבל בשלב מסוים התנועה נעצרה והדממה הגיעה".
מה שהחל כדאגה הפך במהירות לסיוט. "התחילו לרוץ רשימות", מתארת אינה את אותם ימים נוראים. "היא הייתה בכל רשימה - נמצאת פה, נמצאת שם. ואז אמרתי לעצמי: עד שהיא לא מתקשרת אליי, אני לא יודעת איפה היא. והיא לא התקשרה". למחרת, כשהתקווה עדיין התעופפה, לאון נסע יחד עם בנו דניאל לאזור המסיבה. "הגענו למקום שבו הטלפון שלה נעצר", הוא אומר ומפסיק לרגע. "נעצרנו וחזרנו, חיפשנו אותה גם ב'ברזילי' כי חשבנו שאולי היא בבית החולים". ביום רביעי, ב-5:00 בבוקר, הגיעה הבשורה הכואבת. "התקשרו אלינו משורה ואמרו: 'תבואו לאסוף את הדברים'", אומר האב בקול נשבר. "קיבלנו את השקית, עם הפאוץ' שלה ועם הטלפון. אז הבנו".
אינה מנסה לשחזר את הרגע הקשה ביותר - כשההבנה הנוראה התבהרה. "היינו בטוחים שהיא זרקה את הפלאפון בזמן הטבח, רק שקיבלנו אותו חזרה, כולו דם, הבנו שהוא היה עליה. היא הייתה מנותקת קשר. אתה עדיין בסרט שעוד יכול להיגמר בטוב. היא נרצחה בשעה 7:10 בבוקר, זה לפי מצלמות האבטחה של קיבוץ עלומים, שם רואים את ספיר וקרין חברתה ברגעים האחרונים". אינה משוכנעת כי "גם אם היו שם כוחות, לפי מה שאנחנו רואים בסרטון כבר, כנראה הפציעה הייתה שיכלו להציל אותה, אם היו מגיעים בזמן".
ההורים ניסו למצות כל פרט שיכול לתת להם מענה על הרגעים האחרונים של ביתם. "ביקשתי מהחוקרת לוודא שלא פגעו בספיר במהלך האירוע, והיא אישרה לי זאת", מספרת אינה. "השאלה השנייה שהייתה חיונית עבורי הייתה לדעת אם הסוף היה מהיר. החוקרת ענתה לי 'די מהר'. הבנתי שאולי יכלו להציל את ספיר".
בין הכאב והדמעות, אינה ולאון מתארים את דמותה הייחודית של ספיר - הנערה שהצליחה להאיר כל מקום שאליו הגיעה. "היה לה קסם מיוחד שמשך אנשים אליה", מתארת אינה את ביתה ספיר בגעגועים. "היא ידעה להיות נאמנה לכל חבורה וחבורה, לתת לכל אחד את הרגשה שהוא החשוב ביותר". כל מי שזכה להכיר את ספיר זוכר אותה מוקפת באהבה עצומה מצד חברים ומכרים רבים שנמשכו למגנטיות הטבעית שלה. "לפעמים הייתי שואלת אותה: 'ספיר, כמה שעות יש לך ביממה? נראה לי לפחות 28'", מחייכת אינה דרך הדמעות. "היא הצליחה לשלב שתי עבודות, מעגלי חברים שונים, מסיבות, ובין הכול גם לישון ולהשאיר את הבית במצב של בלגן יצירתי שרק היא ידעה לסדר. היא הייתה כוח טבע אמיתי".
ספיר זכתה לאהבה רבה בכל מקום שבו הופיעה והייתה מוקפת בחברים נאמנים שידעו שיכולים לסמוך עליה. "היא הייתה סוג החברה שתמיד נמצאת בדיוק במקום הנכון ברגע שאתה הכי זקוק לה", מספרים עליה. "לא היה חשוב באיזו שעה מהלילה או מה בדיוק קרה - ספיר הייתה שם".
הבחירה בחיים
כאשר הטרגדיה הנוראית הגיעה לפתח ביתם, אינה ולאון מצאו עצמם עומדים בפני דילמה שאף הורים לא אמורים לעמוד בפניה. "היו לנו רק שתי אפשרויות", אומרת אינה בקול שקט אך נחוש. "או שנאסוף כוחות ונמשיך לחיות, או שנוותר ונשכב לידה. אין חלופה שלישית במציאות הזאת. אנחנו נלחמים כל יום כדי להמשיך קדימה ולהנציח את זכרה בכל דרך שאפשר", היא ממשיכה בנחישות. "אני רוצה שהעולם כולו ידע שהוא איבד נערה יוצאת דופן - ילדה עם לב ענק ועם כישרונות שלא יחזרו. שהעולם איבד את ספיר שלנו".
אינה עוצרת לרגע, וקולה נשבר: "את החיבוק החם שלה, אף אחד בעולם לא יוכל להחזיר לי. הדבר הכי כואב הוא שבסוף לא זכיתי לחבק אותה - הפעם האחרונה שחיבקתי את ביתי הייתה ביום שישי באוקטובר, רגע לפני שיצאה מהבית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו