אחר הצהריים כתום ומזיע. קצה העוטף, בומים בלתי פוסקים ברקע מזכירים שעזה במרחק קילומטר ופגז.

״זה דווקא יום שקט״, אומרת אחת מבאות האירוע ״בטח בגלל הפסקת האש ההומניטרית״ עונה לה חברתה. תורת היחסות הפרטית של העוטף.

חומת חציר מקבלת את פני הבאים. לצידה עמדת צילום - כסא סלפי וסביבו מיטב פירות הארץ, כמו לפני שנות אלף בקיבוץ. ענבים של קיץ, וסברסים מתפקעים מעסיס מתוק ומגורען. על הכסא בשמש העזה, יושב חרדי בחליפה שחורה מגבעת, וזקן כסוף.

עלעולי אבק מיתמרים באוויר, מעניקים למראה הילה יתרה - ״אני בן הקיבוץ, וגם אחרי שהפכתי לחב״ד, אני שומר על קשר עם הקיבוץ״ אומר שמריהו הראל. איכשהו בזמן ומקום הזה הכל הגיוני.

כסאות פלסטיק לבנים מסודרים היטב על האספלט. מסביב אמפיתאטרון של באלות חציר. קלסיקות ההתיישבות העובדת. בזמן ובמקום שכזה, גם חנוכת רפת היא מאורע חשוב. אלא שבקיבוץ שעליו בוסס קיבוץ עסיסים מהסרט ״מבצע סבתא״, כל טקס הוא הזדמנות להפתעות בלתי צפויות.

ילד תלתלים שזוף ובלונדיני, מנהיג חבורת ריקוד אימפרסיוניסטי על קצה הבאלות. האמהות רודפות אחריהם, אך מתלבטות אם לטפס על החציר בבגדים הלבנים. מאחורי הבאלות, ברפת מאווררת עומדות הפרות החדשות של הקיבוץ, בולסות חציר ומביטות על המהומה בעיני עגל משתומם.

משנת 2008 ניהל ראובן הייניק את הרפת בכיסופים. יומיים אחרי שבעה באוקטובר, עזב הייניק את ביתו באשקלון, ונסע לקיבוץ כדי לבדוק מה קורה עם הפרות.

בהגיעו לרפת נרצח הייניק בידי שני מחבלים שהתחבאו במקום. בקרבות שהתפתחו, נחרב כליל מכון החליבה הישן. והרפת נפגעה אנושות. אלמנתו דורית, מספרת: ״הרפת היתה עבור ראובן, אהבה ואורח חיים, שבהם הוא הדביק אותנו.

כשהוא הגיע לרפת ב-9 לאוקטובר ונרצח. הוא לא חיפש תהילה או כבוד, הוא רק עשה את מה שצריך. היום אנחנו עומדים ליד רפת חדשה. על שמו, וכל מי שייכנס לכאן יזכור את מי שהיית, יהי זכרך ברוך ראובן אהוב שלי, תמיד תהיה בליבי״.

המקום הומה זוכרים. חברי קיבוץ כיסופים, משפחות ההרוגים, תושבי העוטף ונציגי השותפים להקמה. לא פשוט להקים רפת חדשה, מעפר והריסות. לאחר הרצח של הייניק, פונה עדר הבקר מהקיבוץ.

״פרות שלא נחלבות כמה ימים, מאבדות את היכולת שלהן להמשיך ולייצר חלב״ מסביר עודד זבולון מנכ"ל משקי הנגב. אנשי כיסופים היו צריכים להתחיל הכל מאפס. רכשו עדר חלופי מקיבוץ גלגל.

רפת - מהריסות

ובין הריסות הרפת הקודמת, המשיכו בתת תנאים, לייצר את מכסת החלב של כיסופים במשך שנה וחצי.
די בקריאת רשימת השותפים בהקמה המחודשת כדי להבין כמה יקר זה להקים רפת מהריסות.

חברת תנובה, הקהילה היהודית של קליבלנד, קרן מנדל, קרן ריגרואו, קרן בוסתן ואיגוד הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה וחברת אפימילק מקיבוץ אפיקים.

שלא לדבר על האחראים הממשלתיים לשיקום - מס רכוש, מנהלת תקומה, משרד החקלאות. לפני חצי שנה הונחה אבן הפינה ובזמן שיא, כל הגופים האלו בנו רפת גדולה יותר, ומכון חליבה חדש. עכשיו נציגהם כאן לברך על המוגמר, לשתול עץ סמלי ושלט, ולחגוג את חנוכת רפת ״חלבלבן״ על שם ראובן הייניק.

הכל שייך לכולם

גם לרפת חדשה יש רגע של הולדת, ואם תהיתם, אז כן, לתקומה יש ריח, וזה ריח של רפת. השיט האמיתי. בינתיים רוח מערבית מנחיתה של של אניצי חציר על הבאים.

על אחד השולחנות פרוסים בקבוקי שוקו ואבטיח חתוך. אחד הילדים שואל את אימו אם הוא יכול לקחת בקבוק שוקו - בוודאי, אומרת האמא, זה קיבוץ, הכל שייך לכולם.

אז אני רוצה לגור כאן - הילד מתלהב. אבל אתה צריך גם לחלוב את הפרות מדי פעם, לחרוש את השדות, לא רק לשחק במחשב… עונה האם. הילד שוקל לרגע על תנאי העסקה - טוב, אני חושב שאוותר.

״תנובת החלב הטרי מסמלת את עמוד האש של החזרה הביתה, הביתה לכיסופים״ אומר אמנון זרקא, מרכז המשק של הקיבוץ: "חנוכת הרפת מהווה אבן דרך של 'החזרה הביתה'.

"ושבו בנים לגבולם"

"במקום שבו גועות פרות, יצחקו גם ילדים. במקום שבו מפיקים חלב ומייצרים חקלאות, תהיה גם התיישבות משגשגת. גם אם החזרה תיערך בשלבים, אני מאמין בקהילת כיסופים - הם ישובו הביתה 'בעקבות הפרות' מחוזקים – ושבו בנים לגבולם".

לא במקרה זרקא מדבר על השיבה הביתה. למעלה משנה וחצי אחרי השבת ההיא, תושבי כיסופים, עדיין לא שבו לביתם. עד לפני חודש וחצי כל האיזור היה שטח צבאי סגור.

נסיעה על שרידי כביש הכניסה לרפת, מבהירה מה פעילות אינטנסיבית של טנקים ונגמשים, עושה לכביש. ככה זה בארץ העוטף הכל מורכב ודואלי - ״הממשלה שהפקירה, היא הממשלה שמחבקת עכשיו״ אומר זרקא אחר כך הוא ינסה לגרום לקהל לענות אמן לברכת שהחיינו. הרוב משתפים פעולה, אחת אורחות מרימה גבה משועשעת - ״תפילות? בקיבוץ? מה הלאה?״.

"כיסופים עדיין לא בבית"

הלאה היא ראשת מועצת אשכול - מיכל עוזיהו פלג שעולה לשאת דברים. ״זו ארץ זבת חלב ודבש״ היא פותחת את דבריה, עוד בום נשמע מאחוריה. ״מצד אחד הטנקים מצד שני הפרות. לפני שנה נטענו את מטע האבוקדו לזכר איתי והיום אנו חוגגים את חנוכת הרפת לזכרו של ראובן״.

פלג שוקעת בזכרונות הזכרונות לרגע - ״ההתרגשות על שיבת הקיבוצים האחרים היא אדירה אבל כיסופים עדיין לא בבית. לנצח נחבק גם את מי שזה לא הבחירה שנכונה עבורו, אבל בנחישות גדולה נחבק את כל מי שחוזר הביתה״, אומרת פלג, מודעת היטב לקונפליקטים המלווים רבות מקהילות העוטף בדרכן הביתה.

״אנחנו בוחרים בחיים, אבל אנחנו לא מנרמלים את המצב, ואנחנו יודעים שאין תקומה בטרם חמישים מאחינו ואחיותינו ישובו בעזה. כיסופים תשוב הבתים ימלאו תינוקות שדות האבוקדו ישגשג וברפת החלב יגר כמים. יש משהו בסיפור חנוכת רפת חדשה שמסמל משהו. אנחנו כל הזמן אומרים.

בוחרים בחיים

"אנחנו מבינים שאף פעם לא נחזור להיות כמו לפני שבעה באוקטובר, אבל אנחנו כן בוחרים לחזור ולהיות אנחנו. כדי שנצמח מחדש כדי שרפת הזו תהיה גדולה יותר ממה שהיה כאן קודם".

רגע לפני תום הטקס, ילדי כיסופים נקראים לשחרר 50 בלונים למען החטופים, כל ילד אמור לקחת בלון צהוב ולהפריח אותו השמימה.

הצלמים מבקשים מהילדים לעמוד ברחבה מול שלט הרפת החדש על שם ראובן חלבלבן. לתפוס את תמונת הרגע הילדים מנסים לדגמן, אבל איכשהו הכל מסתבך, הבלונים לא נפרדים אחד מהשני - לפתע בלון אחד מתפוצץ. אחד הילדים צוהל - ״עוד חטוף יצא מעזה!״

שאר הבלונים הצהובים מסרבים לשתף פעולה, הם מסתבכים אחד עם השני, לא מוכנים להיפרד. כמו אומרים - את כולם עכשיו. הילדים מנסים לשווא, עד שאחד מחברי הקיבוץ הבוגרים, במעשיות של פעם, אוחז בכולם ומנסה להעיף אותם לשמיים.

זה לא מצליח לו בפעם הראשונה, השניה או השלישית. בסוף העקשנות משתלמת. כל הבלונים משתחררים יחדיו. וכגוף אחד הם עולים מעל הפרות, ומעל הרפת, והופכים להיות כתם צהוב בשמים כחולים מעל אדמה צהובה.

חנוכת רפת היסטורית

ארוחת הערב מוגשת לצד בריכת הקיבוץ. ניידת גל״ץ משדרת את האירוע ומתבלת במוזיקה עכשווית. אולי כדי לאזן את ״שורו הביטו וראו״ של מקהלת הקיבוץ. ילדי הקיבוץ עם גלגלי ים ואש הולמת בחזה צוהלים במים בתום יום שובר שיאי חום ותקומה בנגב המערבי.

השולחנות עמוסים באוכל מצויין מהקייטירינג של קיבוץ אור הנר. איכשהו השילוב של שמחת המים ומבטא דרום אמריקני, גורמים לי לחשוב על מילותיו של קרמבו גיבור הסרט ״מבצע סבתא״ - "יש רק דרך אחת לשחות מאה מטר, אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר". אחרי היום הזה, וחנוכת רפת היסטורית שכזו, המילים האלו מקבלות משמעות אחרת לחלוטין.