גם כעבור שנה מאז המקרה המחריד שזעזע את המדינה, אורית פרג' עדיין לא מאמינה שזה קרה לה. שהיא האישה שבעלה הואשם בכך שניסה לרצוח אותה בעזרת הזרקת חומר קטלני של חומצה שנועדה לפתוח סתימות אל תוך עמוד השדרה שלה.
מאז, למרות התלאות שעברה, אורית מתמודדת עם גיהינום שקשה לתאר במילים. מאישה פעילה ובטוחה בעצמה, היא הפכה לאישה משותקת בגופה, מרותקת לכיסא גלגלים, משקלה עלה רבות וכל זאת מעיק עליה פיזית ונפשית. "לצד העובדה שאני נאלצת להתמודד עם המשפט הפלילי שמתנהל נגדו, על כל הכוחות שזה שואב, אני נאלצת להתמודד עם בירוקרטיה ואטימות שמקשים עליי ומוסיפים לי ייסורים. אני מתנהלת בתוך כיסא גלגלים פשוט שלא מתאים למשקלי ולא מתאים ליציאה לרחוב. בפעמים שיצאתי איתו החוצה, כל מהמורה במדרכה גרמה לי להתהפך עם הכיסא. בכל פעם הייתי צריכה לחכות מושפלת ששני גברים חסונים ירימו אותי".
"הפסקתי לנסות לצאת מהבית. גם לטיפולים בבית החולים אני מפחדת ללכת. אני זקוקה לכיסא גלגלים ממונע שעלותו היא 60,000 ש"ח ואני זכאית לקבלו ממשרד הבריאות. הגשתי בקשה אך נדחיתי בטענה מצחיקה שהידיים שלי אינן משותקות. חברים נכים רבים שלי אמרו לי שהם במצבי וקיבלו את הכיסא הממונע שמסייע להם. הם אומרים שזו שיטת מצליח שמטרתה קודם כל לייסר ולהתיש את הבן אדם. בנוסף, לכיסא הממונע יש כפתור שהנכה צריך להפעיל כדי להתנייד אתו. איך הם בדיוק אומרים שזה מתאים למי שמשותק גם בידיים? למה אני צריכה לסבול ייסורים נוספים בגלל האטימות הזו? למה אני צריכה לפנות לעזרה ללא הצלחה דרך הרשתות?".
המפלצת
כאמור, היא משותקת מהחזה ומטה. מתמודדת עם כאבי תופת שאין להם מענה ויחד אתה מתגוררים שני ילדיה, בת 17 וחצי ובן עשרים וחמש. המתמודדים בעצמם עם שבר נורא לאחר שאיבדו ביום אחד את כל מה שהכירו. אביהם הפך בעיניהם למפלצת. ואימם שהם עושים הכל כדי לתמוך בה, שבר כלי. שני ילדים נוספים, נשואים, מטופלים בילדים, ומשתדלים לנכוח ולסייע עד כמה שניתן.
"הייתי אישה יפה", אומרת אורית בקול סדוק מכאב. "מוקפת בחברות. יוצאת, מטיילת, אהובה, צוחקת, נהנית". היא ואלי פרג', מי שעל פי כתב האישום הפך לסיוט של חייה, הכירו לפני 27 שנים, אורית אז צעירה חרדית בת 19, אלי בן 21, שגר בקריית ארבע.
לאחר שלושה חודשים של היכרות הם התחתנו וכעבור שנה הפכו להורים. אורית עבדה כקלדנית בבית המשפט, אלי כנהג מונית. אורית מתארת את שנות הנישואין כהישרדות זוגית שבה רוב העול המשפחתי נופל על כתפיה כאשר הוא בעיקר אפאטי או מייצר סצנות שלוקחות את כל האנרגיות הנפשיות שלה וכוחותיה.
לדבריה, היא נאלצה להתפטר מעבודתה כקלדנית בבית המשפט בגלל התנהלותו שגרמה לה להחסיר, לצאת באמצע פעמים רבות וללא יכולת לתפקד בצורה נורמטיבית. "קצת לפני הקורונה התגרשנו. אבל כשפרצה הקורונה ומצאתי את עצמי בלי עבודה, בלי יכולת להשכיר דירה, עם צורך מידי לשרוד עם ארבעה ילדים ולהשאיר את הראש מעל המים, נעניתי בלית ברירה לבקשותיו החוזרות והנשנות שנחזור לחיות ביחד, ואכן חזרנו. ואז הוא הפך להיות אדם שונה לחלוטין. מאדם אפאטי ולא אכפתי. כזה שלא מתעניין בבית ולא במה שקורה איתי, הוא הפך את עורו. ברגע שהוא הבין שהוא יכול לאבד אותי. הוא הפך להיות קנאי ואובססיבי ברמות הכי גבוהות וחולניות שיש".
"מצאתי עבודה בפיקוח של עיריית ירושלים. הייתי מחלקת דוחות. הטריף אותו שאני נוסעת בניידת. נמצאת ליד קולגות גברים. הייתי נמצאת ברחוב ועובדת, והוא היה צץ עם המונית שלו. עוקב אחריי ומשגיח. היה משגע אותי שנאכל צהריים ביחד באמצע משמרת. היה מופיע הרבה אצלי בעבודה, כאשר אצל אחרים זה התפרש כבעל דואג ומסור. אחת החברות שלי אמרה לי כשהוא בא להביא לי אוכל לעבודה. 'וואו. באיזה בעל זכית. איך הוא דואג לך ואכפתי ומסור'. אחרי שקרה המקרה המשטרה מצאה אצלי אמצעי מעקב והאזנה ברכב ובטלפון. הוא לקח את זה כפרויקט חולני לעקוב אחרי כל צעד שלי".
כחצי שנה לפני המקרה הנורא, אורית, שזוכרת את עצמה תמיד כאישה נמרצת, חרוצה, מתפקדת וחולשת ביד רמה על מטלות רבות, נתקפה לפתע בעייפות קשה, על סף אי-תפקוד.
"במשך חצי שנה לא הרגשתי טוב. הרגשתי תמיד שאני רוצה לישון, שאני עייפה, לא מצליחה לקום בבוקר, חסרת אנרגיות וכוחות ולא הצלחתי להבין למה. בפרט שהייתי אישה שיוצאת אחרי עבודה, יושבת עם הילדים עד מאוחר, מלאת אנרגיות, ולפתע, הייתי מוצאת את עצמי באמצע עבודה פשוט קורסת. האמת שהבת שלי הקטנה דאגה וחשדה באביה. היא הייתה אומרת לי: 'אימא, הוא מסמם אותך, הוא מסתכל עלייך במבט של רוצח'. אבל ביטלתי את דבריה. מרוב שלא העליתי על דעתי שהוא ילך על צעד קיצוני כל כך. התחלתי ללכת לרופאים ולעשות בדיקות. הרופאים שלחו אותי לבדיקות נירולוג ששלח אותי ל-EEG במוח, ובהמשך גם ל-MRI ראש, וכן למעבדות שינה. לאורך כל הבדיקות ובמשך תקופה ארוכה, המנוול הזה לצידי, מחזיק לי את היד ותומך בי. לא מפספס אף בדיקה. במקביל הוא זה שניקה, והוא זה שעשה קניות והוא לא מביא לי לעשות כלום" היא מתארת.
במכתב השחרור נכתב: "ישנוניות"
"לא ידעתי איך לצאת מהמצב הזה. עשיתי טלפונים לרופאים, מומחים, מכונים, במטרה למצוא הסבר רפואי על בן אדם שלא מתעורר בבוקר בלי סיבה נראית לעין. אבל לאף אחד לא היו תשובות. כשהגעתי לבית החולים, באותו יום שבת נורא, מצאו אצלי כמות מסחרית מטורפת בגוף, של כדורי שינה. כך הוא סימם אותי חודשים ארוכים כשהוא מתכונן לתוכנית הזדונית שלו. הוא מציע להכין לי שייק. קפה. אוכל. ודוחף בפנים כדורים שגורמים לי להתקפי חולשה וישנוניות. היום אני מבינה כמה הוא פעל בשטניות ומתוך תוכנית סדורה לגרום לרצח שלי, שלא הצליח, להיראות טבעי. הנה כבר כמה חודשים היא לא מצליחה לקום בבוקר, והיא חולנית וחלשה. והנה היא לא קמה בכלל".
כשאורית עוברת לתאר את היום בו נהרסו חייה, היא מתקשה לדבר. "ביום שבת בבוקר, הילדים הנשואים שלי היו אצלנו, שיחקתי עם הנכדה שהייתה על הידיים שלי, ואז בעלי ביקש שכלתי תיקח את הנכדה. כי אני והוא רוצים ללכת לישון. כעבור כמה דקות, הילדים שלי שמעו צרחות אימה מחדר השינה שלנו, אני לא זוכרת כלום מאותו מקרה, ומתארת מה שהם סיפרו. הם ראו אותי שוכבת עירומה במיטה. הבטן שלי מתנפחת. אני תופסת את היד של בעלי וצורחת: "אלי, אלי".
גם מי שמאוחר יותר יואשם כמי שהזריק לעמוד השדרה שלה שני מזרקים מלאים בחומר קטלני, שיחק את עצמו כמי שלא חש בטוב. לקחו את שנינו לבית החולים. גם כעת הבת שלי חשדה והזמינה משטרה. במוצאי אותה שבת, רצו כבר לשחרר אותי. אף אחד בבית החולים עוד לא גילה מה קרה לי. ולמרות שהייתי מעורפלת ולא מבינה מה קורה סביבי, קיבלתי מכתב שחרור. כשניסיתי לעמוד על הרגליים, נפלתי על הרצפה. הם הבינו שישנה בעיה והשאירו אותי לאשפוז. רק ביום שני, כאשר הגיע כירורג לבדוק אותי, וכאשר ביקש שאתהפך על הגב ולא הצלחתי, הוא חשד שיש בעיה. כאשר הוא הביט על גבי, הוא זיהה נקודות כחולות בעמוד השדרה, היו שטפי דם פנימיים בתוך עמוד השדרה. כשהוא שאל: 'מה זה? מי הזריק לך משהו בגב?". איכשהו היכה בי הברק והתחלתי לצרוח: 'משטרה, משטרה'.
כל הנקודות התחברו. מיד שוטרים אבטחו את החדר שלי, ושוטרים אחרים הלכו לעצור את בעלי שהיה בקניות. אם ב-24 השעות הראשונות בית החולים היה פועל ובודק אותי כמו שצריך, אולי היה ניתן לטפל בנזק ולא הייתי משותקת כמו שאני היום. חוקרי המשטרה מצאו אצלו בטלפון בשורת החיפושים את המקרה של 'מזריק הנפט' ממנו לקח השראה".
התמודדות קשה נוספת של אורית, היא בפן הנפשי. "ביקשתי סיוע בטיפול נפשי-פסיכולוגי. כל גוף זורק ומגלגל את האחריות על האחר. ואני כלואה בתוך נפש שנפגעה לא פחות וצריכה כוחות גם בשבילה. בשביל הילדים. הרופא אמר לי שאם הוא היה מצליח להזריק את הזריקה השלישית כפי שתכנן לתוך עמוד השדרה, אז לא הייתי שורדת. ולפעמים אני חושבת שחבל שהוא לא הצליח לרצוח אותי וזהו. המנוול רוצח אותי כל יום כל דקה, עם כאבים מהשאול שאין להם מענה. עם אטימות ממסדית, עם נפש פצועה, ואפילו כיסא גלגלים שיעזור לי להתנייד אני לא מצליחה לקבל".
"קומי, היום, עכשיו, והצילי את חייך"
למרות הקושי של אורית והסערה אני מנסה לשמוע ממנה איזה מסר יש לה לנשים שנמצאות במעגל אלימות, אולי אפילו סמוי, כזה שהן לא יודעות שמסכן את חייהן.
"אני קוראת לכל אישה שחיה היום עם בן זוג קנאי ואובססיבי, שתקום ותלך ותציל את חייה. היום. הרגע. עכשיו. שלא תחשוב שזה רק מציק ואובססיבי ומעיק. זה יכול לעלות בחייה".
אורית מקווה ליום שבו תשמע את הרף הגבוה ביותר של הענישה נגזר על בעלה שמואשם בכך שניסה לרצוח אותה. "למרות שהעונש הצודק היחיד הוא לעשות לו בדיוק מה שהוא עשה לי. אחד על אחד. לקח אישה יפה. בריאה. שמחה. והפך אותה לשבר כלי. המשפחה שלו בחוצפתה תומכת בו. וזה רק מוכיח מאיזה בית גידול הוא מגיע. אבל אני אישה מאמינה. אף אחד לא יכול לעשות בעולם הזה מה שהוא רוצה. ואני גם מאמינה שלמרות שהרופאים לא נותנים סיכויים רבים שאוכל לחזור וללכת. רק 8%. אני מאמינה שיכולים לקרות ניסים. בינתיים אני קוראת למשרד הבריאות והרווחה להתעשת. ולתת לי את המעט שאני מבקשת כדי לשרוד".
תגובת משרד הבריאות: ''משרד הבריאות בחן כבר בתחילת החודש את הפניה מול קופת החולים המבטחת. מטבע הדברים לא נוכל לפרט בשל חיסיון רפואי. עם זאת, מבדיקת המשרד עולה כי לדעת הקופה היא לא עומדת בקריטריונים לקבלת כיסא ממונע ועל כן כלל לא הוגשה בקשה. בהמשך לבקשת המשרד, קופת חולים הסכימה לבדוק שוב את הנושא, אולם הפונה סירבה לבקשת הקופה לגשת לרופא המטפל להגשת בקשה מסודרת''.
לתרומות:
אורית פרג'
בנק הפועלים (12)
סניף 537
מספר חשבון 282319
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו