20 שנה עברו מאז קיבלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את ההחלטה ההיסטורית על תכנית ההתנתקות, שכללה את פינוי יישובי גוש קטיף ותושבים מצפון השומרון.
התכנית עוררה סערה ציבורית, בין היתר משום שעמדה בניגוד להצהרות הבחירות של שרון עצמו. למרות שמשאל מתפקדי הליכוד דחה את ההתנתקות ברוב של כ-60%, בחר שרון להמשיך בכל זאת עם יישום התכנית.
עבור רבים בציבור הדתי-לאומי, בעיקר תושבי גוש קטיף, הבחירה להתעלם מתוצאות המשאל סימנה נקודת שבר באמון במערכת הפוליטית. "זה היה הרגע שבו הציבור שלנו הפסיק להאמין בדמוקרטיה", אומר הרב קובי בורנשטיין, ממובילי מטה המאבק של גוש קטיף, והיום מנהל התוכן במרכז מורשת גוש קטיף. מתוך תחושת דחיפות וצורך להעביר מסר חזק, אך מאחד ולא אלים, נולד הרעיון לשרשרת אנושית שתשתרע מגוש קטיף ועד לכותל המערבי בירושלים.
אך הדרך למימוש הרעיון לא הייתה פשוטה. זבולון כלפה, תושב עצמונה לשעבר ומי ששימש כפרויקטור השרשרת בשטח, מספר על הסקפטיות הרבה ששררה באותה התקופה: "אמרו לנו שזה רעיון מנותק, שזה ייגמר בכישלון ויפיל את הרוח של הציבור עוד יותר". למרות זאת, כלפה ובורנשטיין התעקשו להמשיך וביום האירוע ההצלחה הייתה מסחררת.
למעלה מ־100 אלף איש עמדו כתף אל כתף, אוחזים ידיים, בשרשרת אנושית שנמתחה מגבול עזה ועד לבירת ישראל. מדובר באחת ההפגנות הלא־אלימות הגדולות בתולדות המדינה.
"נגענו בלב. הצלחנו לרגש ולהרים את אחד האירועים האזרחיים הכי משמעותיים שהיו כאן", אומר בורנשטיין. אמנם ההתנתקות יצאה לפועל כמתוכנן, אך השרשרת האנושית נותרה בזיכרון הקולקטיבי כסמל של מחאה עמוקה, שקטה וכואבת, ובעיקר, סמל של אחדות.