לאחר חזרת המשלחת הישראלית מדוחא וקריסת המשא ומתן עם החמאס, משפחות החטופים קיימו הערב (שבת) עצרת מרכזית בכיכר החטופים בתל אביב, ולאחריה יצאה צעדה המונית לשגרירות ארצות הברית, בדרישה לחתימת הסכם כולל להשבת כלל החטופים והחטופה ולסיום הלחימה.
העצרת המרכזית החלה בכיכר החטופים, עם נאומים של בני משפחות ושורדי שבי: אלה חיימי וילדיה ניר ועינב, אשתו וילדיו של טל חיימי, עומר בירן, לוחם מילואים ואחיו של סרן רעי בירן ז"ל ושורד השבי אור לוי.
לאחר העצרת, בסביבות 20:30, החלה הצעדה בהובלת משפחות החטופים, שעברה דרך רחובות מרכזיים בעיר והגיעה למתחם שגרירות ארה"ב ברחוב הירקון.
מול השגרירות נשאו דברים: יותם כהן, אחיו של נמרוד כהן, יעל אדר, אמו של תמיר אדר ושורד השבי יאיר הורן.
שורד השבי אור לוי אמר: "אני חי שני חיים. אני יכול לספר לכם מה זה להיות רעב, רעב שאין לו סוף. מה זה להיות קשור בשלשלאות לרגליים במשך ימים – עינוי מתמשך. מה זה לחיות חמישים מטר מתחת לאדמה, בלי אור יום, בלי שמיים, רק פחד מתמיד שזה ייגמר. אני יכול לנסות להסביר, ואתם יכולים לנסות להבין – אבל אי אפשר באמת להבין מה עברנו שם, ומה הם עדיין עוברים".
הוסיף ואמר: "מה שאני כן מבין, ומה שגם אתם מבינים, וגם מי שמקבל את ההחלטות יודע היטב – הוא שמי שעדיין שם, עכשיו, בשבי, מצבו חמור יותר. אני כבר חצי שנה כאן. אני חופשי. אני קם בבוקר, הולך לאן שאני רוצה, אוכל כשאני רעב, נכנס לשירותים מתי שאני צריך – בלי לבקש רשות. אבל האחים והאחות שלי עדיין שם. קשורים. רעבים. פוחדים. מחכים. למה? עד מתי? עד מתי נחכה? עד מתי הם יסבלו? ועד מתי הם יוכלו לסבול?".
"בכל פעם שהשיחות נעצרות, בכל פעם שעסקה מתפוצצת – מי שמשלמים את המחיר הם החטופים. אנחנו הרגשנו את זה. כל פעם. שוב ושוב. ובכל פעם זה היה קשה יותר. זה היה עלינו. על הגוף שלנו. על הנפש שלנו", סיכם אור.
אלה חיימי, אשתו של טל חיימי וילדיהם ניר ועינב: "הבית שלנו, הפך לטרף בידי אויבים רצחניים, מחבלי חמאס ארורים ואכזריים פלשו ורצחו והרסו את פיסת גן העדן שלנו. אנחנו הובסנו. ואם החטופים לא ישובו – זו תהיה תבוסה מוחלטת. לא רק תבוסה של מדינה במלחמה, אלא של חברה שלמה שאיבדה את מצפונה ואת הערך הכי בסיסי שעליו גדלנו: שלא משאירים פצועים וחטופים מאחור. אבל אנחנו לא עם שמוותר. אנחנו עם שחפץ חיים. אנחנו לא יודעים להפסיד – וזה לא מתוך גאווה ריקה, אלא מתוך מחויבות, שייכות ובעיקר אחריות".
עומר בירן, לוחם מילואים ואחיו של סרן רעי בירן ז"ל: "אנחנו ב־יום ה־659 לשבי. 659 ימים של סבל, של נתק, של בדידות בלתי נתפסת ולאח שלי הקטן, שהיה רק בן 21, היה ברור מה חשוב באמת. 'כל עוד הם שם – המשימה לא תמה' הוא אמר. 'לא נוטשים את שדה הקרב. לא שוכחים. לא משאירים אף אחד מאחור'. רעי לא אמר את זה כסיסמה. הוא חי את זה. כשהוא יצא לקרב האחרון שלו, הוא אמר לי: 'אוהב אותך, עומריקו. נתראה'. וכאילו מסר לי שליחות להמשיך את הקול שלו, את התשוקה שלו, את האמונה שלו – שהחטופים חייבים לחזור".
שוד השבי יאיר הורן: "נאלצתי להשאיר מאחור את אחי הקטן איתן, למטה במנהרות איפה ששומעים בומים ורצים כדי להציל את החיים, איפה ששותים מים מלוחים והאוכל מועט. ואם כל זה לא מספיק, גם ההרגשה הנוראית של 'משאירים אותי פה', נגמר הסיפור. וככה אני חי מאז שחזרתי עם רגשי אשמה ובתוך אותו סיוט יום אחרי יום, אני עדיין חטוף בעזה, כל עוד איתן אחי וכל 49 החטופים לא יחזרו, כל עם ישראל חטוף בעזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו