קיר הברזל קם - עכשיו לחזק אותו לתמיד

ביום ז’בוטינסקי של השנה שעברה עמדתי מול קהל גדול של חברי תנועת בית”ר, לוחמים, צעירים ומבוגרים – ודיברתי על קיר הברזל. לא אותו מונח טקטי-אסטרטגי שחזר לצוץ בכותרות, אלא הקיר שזאב ז’בוטינסקי חצב בדבריו, באמונתו ובזהותו הלאומית – קיר של רוח, של צדקת הדרך, של חוסר נכונות להסכים לשום דבר פחות מהיותנו עם חופשי בארצו.

הנאום ההוא נישא באוקטובר 2024 – ימים ספורים אחרי שעמדתי בין בתים חרבים בעוטף, אחרי שספגנו את אחת המכות הקשות ביותר מאז תקומתנו.
עמדתי שם אז וידעתי: אם לא נבנה את קיר הברזל מחדש – הוא יישאר שבר.

אבל השנה – תשפ”ה – המציאות אחרת לגמרי.
לא נשתנה רק הנוף – השתנתה הרוח. לא רק הכלים של צה”ל זזו קדימה, אלא הלב של האומה. מה שנראה אז כקריאה נואשת – הפך למציאות מתממשת.

מאז אותו נאום נולדו הישגים שראוי לשאת עליהם תודה – לא פחות מאשר גאווה. ברצועת עזה הוכרע שלטון הטרור, סינוואר חוסל בין האשפתות. בלבנון – אותה חזית שממנה תמיד חששנו – נבלמה, הושתקה, הוכרעה. חיסולו של נסראללה והשתקת מאות קני שיגור החזירו לתושבי הצפון לא רק את הביטחון – אלא את התחושה שמישהו סופר אותם.

ובאיראן – המדינה שחלמה למחוק אותנו – מצאה את עצמה נחשפת, מובכת, חבוטה. כוחות עלומים אך נחושים הכו בה עמוק, במדויק, שוב ושוב, עד שנשמט ממנה הדימוי הבלתי מנוצח. גם בתימן, על שלוחותיה הטרוריסטיות, נגבה מחיר.

העובדות האלה אינן תוצאה של יד המקרה. הן פועל יוצא של החלטה – לחזור ולהיות עם לוחם. עם שמאמין בעצמו. עם שמבין שאם לא נכה באויב, הוא יכה בנו.

אבל לא די לנו במה שכבר הושג. כי קיר ברזל אמיתי – אינו קיר של פעולה חד-פעמית. הוא מבנה שזקוק לתחזוקה, לחידוש, לנחישות מתמדת. כל עוד חטופינו לא שבו – לא נוכל לומר שהשלמנו את המלאכה. כל עוד בגליל, בנגב ובמרחבי יו”ש עוד יש אזורים שאינם זוכים לריבונות מעשית – לא נוכל לקפל את הדגל. כל עוד חיילים נדרשים להביט לאחור ולוודא שלא רודפים אותם משפטית – נדרשת מהפכה עמוקה, לא רק במבצע, אלא במדינה.

גם בתוך החברה הישראלית – הקיר הזה נבנה מחדש. בשדה, על האלונקות, אין שמאל וימין, אין כיפה וסנדלים מול קעקועים וכפכפים. יש שותפות. יש מטרה. יש תחושת צדק עמוקה.

ז’בוטינסקי כתב ב-1923 ששלום יבוא רק כאשר יאבד האויב כל תקווה לשבור אותנו. נדמה שב-2024-2025, תקווה זו נמחצה בכל החזיתות.
אבל כמו אז – גם עכשיו – אם נרפה, היא תשוב.
על כן, ביום ז’בוטינסקי הזה, אני לא מביט אחורה בצער אלא קדימה באחריות: לא לעצור. לא לנוח. לא לוותר. קיר הברזל קם. עכשיו – לחזק אותו. לתמיד.​​​​​​​​​​​​​​​​

—

יגאל ברנד הוא מנכ״ל ההנהגה העולמית של בית״ר