"בשבי בעזה שרנו את שירי התצפיתניות בלחישות". את הסיטואציה הזו קשה אפילו לדמיין: שתי חיילות צעירות, באימת השבי בעזה, יושבות זו לצד זו על מזרנים, כשמחבלים חמושים מפקחים עליהן, ושרות בלחש שירי "מורשת קרב" של תצפיתניות - שירים שחיברו בעצמן או שחיברו חברותיהן, חלקן נרצחו ב־7 באוקטובר.
חצי שנה חלפה מאז שהתצפיתניות דניאלה גלבוע (21) וקרינה ארייב (21) חזרו מהשבי, שם הוחזקו יותר משנה מאז שנחטפו בשבת השחורה. מאז הן מנסות לשקם את חייהן ולפצות על הזמן שאבד – אבל לא שוכחות לרגע את החטופים שנשארו שם, את החברות הרבות שאיבדו, ואת הרגעים הקטנים ביחד מול השומרים המאיימים מחמאס.
לקראת גיוס מחזור חדש של תצפיתניות לצה"ל החליטו השתיים לדבר על חוויותיהן לפני חטיפתן, לשתף את הרגעים הקשים שעברו - אבל גם להתגאות במורל הגבוה ששמרו בתנאים לא אנושיים, כשהן לא שוכחות לרגע את החברות הקרובות שאיבדו.
"גם כשהיינו בעזה לא התחרטנו על שנשארנו בתפקיד תצפיתניות", אומרת דניאלה. "בשבי דאגנו לשיר את שירי התצפיתניות, המשכנו את המסורת, רק בלחישות. לא היתה בנו שום מחשבה של חרטה. החברות שיצרנו בשירות, לאורך שנה, החזיקה אותנו אחר כך גם בשבי. חד־משמעית. ודיברנו על זה מלא".
קרינה: "היינו החברות הכי טובות גם לפני, ויצא שנחטפנו ביחד. השירות המשותף חישל אותנו, וכשהגענו לשבי כבר ידענו איך להיות זו למען זו".
דניאלה: "לאורך כל השנה שלפני החטיפה היו דברים לא פשוטים שעברנו ביחד בשירות - המשמרות, הבסיס הסגור, רגעים של סיר לחץ. כלומר, היה לנו ניסיון בהישרדות כלשהי", היא מחייכת.
"אחווה וחיבור מטורף"
הן הספיקו לשרת בתפקידן קצת יותר משנה, חברות קרובה שנבטה עוד בטירונות, התחזקה בקורס התצפיתניות והתעצמה כשישבו גב אל גב בזמן משמרות. אבל ההתחלה היתה קשה. כמו חיילות רבות ששובצו לתפקיד - גם הן לא רצו בו בהתחלה.
דניאלה: "רציתי לסרב לתפקיד, באתי לקצין המיון וכבר אמרתי שאני לא רוצה".
קרינה: "אין אחת שלא בכתה כשבישרו לה שהיא שובצה כתצפיתנית, אבל אז נכנסים לתפקיד ועוברים חפיפה - ומבינים שזה טוב. התפקיד נתפס כקשה, כתפקיד שחור, אבל כשמגיעים לשם הסטיגמות נשברות. בפעם הראשונה שהגענו לחמ"ל חטפנו הלם, אבל כשסיימנו חפיפה ועשינו כמה משמרות - ישר נכנסנו לזה. יתר הבנות צירפו אותנו לבישולים, להווי השבת. לא היו משחקי פז"ם. התפקיד הזה מאוד מבגר ומחשל, ואת נהיית יותר אחראית, חווה שירות אמיתי ומכירה אנשים לכל החיים".
דניאלה: "כשהייתי חוזרת הביתה לסוף שבוע הייתי מספרת לחברים שלי בהתלהבות דברים שעשיתי. הם תמיד היו אומרים: 'זה לא כמו שחשבתי או דמיינתי'. למי שלא שירת בבסיס סגור אין את האחווה והחיבור המטורף הזה. אין את החברים לחיים שאתה רוכש, בטוב וברע. אני אומרת היום: אל תסרבו – תנו לזה צ'אנס. הכל לטובה".
תקופה מורכבת בלי שינה
תפקיד התצפיתנית מורכב. הן שומרות למעשה על גבולות המדינה בצפון, במרכז ובדרום. הן, אפשר להגיד, העיניים של המדינה בפועל. המשמרות שלהן כוללות ישיבה ארוכה מול מסך ומצלמות, בסבבים לאורך כל שעות היום.
השירות שעברו קרינה ודניאלה בחמ"ל, לפני 7 באוקטובר, מול גזרה חמה וסוערת, היה לא פשוט כלל.
דניאלה: "אנחנו חווינו את חמ"ל תצפיתניות נחל עוז בתקופה הקשוחה שלו. זה היה אינטנסיבי, שעות שינה מועטות שלא מספיקות לתת את הנשימה שבין לבין. נפשית זה היה קשה ברמות, כי הבנו שאנחנו לא הולכות לשמור סתם על איזה קניון, אלא חייבות להיות הכי מפוקסות - ולפעמים באפס שינה. אבל הבנו בדרך שלנו, עם כל הבנות, שעדיף לצבור חוויות - ואת שעות השינה אפשר להשלים מאוחר יותר. התעסקנו באחווה ההדדית שלנו".
קרינה: "היינו בתקופות מאוד מורכבות בתפקיד, המון זמן בחמ"ל. כתצפיתנית את מבינה על מה את שומרת, מבינה שאת לא סתם יושבת ומסתכלת על מסך בכיף שלך. חיים של אנשים תלויים בך, ואת צריכה להיות הכי מרוכזת ואחראית. אז גם אם לא ישנת, או אם קמת ביום לא טוב - את מבינה מה את עושה. מבינה שיש לך את הזכות ואת הכוח להתריע - וזאת שליחות. התפקיד שלנו הוא להסתכל לכיוון הגדר, שם את נחשפת לדברים ורואה את האויב. הוא קיים שם, אז את פשוט עושה את התפקיד שלך".
דניאלה: "את מנתקת את עצמך ממה שקורה בחוץ. אנחנו דיווחנו תמיד על מה שהיינו צריכות. גם כשהיינו בבסיס בנחל עוז לא פחדנו. כמו שכתוב לנו על החולצות, והיה כתוב על הקיר במוצב: 'תראו איך היא הולכת בשלווה כאילו עזה לא לידה'. אתה לא קולט שאתה בסכנת חיים ממשית. אני ראיתי את עצמי לוחמת, תורמת בדרך שלי למדינה, למרות שלא קיבלנו נשק".
יש לקח שצריך ללמוד?
דניאלה: "אני חושבת שאסור לפיקוד שאחראי על התצפיתניות המהממות להתייחס אליהן כאילו הן מכונת מחשב. מאחורי כל מצלמה ששומרת על המדינה יושב אדם עם אחריות ועם רגשות. אדם שעובר תקופות משלו - טובות ופחות טובות. יש להתייחס אליו כמו בן אנוש, גם אם עשה טעות. זה אנושי לטעות. אני חושבת שצריך לתמוך בתצפיתניות נפשית, וזה יהיה השינוי האמיתי".
קרינה: "לבנות שצריכות להתגייס כעת לתפקיד אני רוצה לומר שהן זכו. שיתאמצו להיות מאוחדות, שישמרו על אווירה טובה ויאהבו את הבנות האחרות, כי זה מה שיעזור להן. זאת חברות לכל החיים".
משקה ממותק עם שירונים
את המשמרות הן העבירו עם הרבה פחיות משקה ממותק, לשמירה על ערנות, כשהן מדברות, כותבות שירים, משחקות - אבל תמיד עם עיניים בוחנות ומפקחות על המסך. חשוב להן כעת לספר גם על ההווי בין הבנות, שהיה גולת הכותרת של שירותן.
קרינה: "אני ודניאלה ישבנו כל השירות עמדה ליד עמדה, חווינו את כל המשמרות ביחד. הכיסאות היו גב אל גב, אבל היינו מדברות, צוחקות, כותבות שירים, מספרות מה כל אחת עשתה בבית. אף פעם לא הרגשנו בדידות או שעמום, אז החוויה שלנו מהמשמרות היתה טובה. אחרי משמרת היינו הולכות קודם כל לבשל, או מזמינות אוכל. היתה פרגולה ליד אזור החמ"ל ואהבנו לשבת שם עם רמקול ולשמוע שירים. דניאלה היתה שרה, ואביב (סמל אביב חג'ג' ז"ל, שנרצחה במתקפה) היתה מנגנת".
בשבת שבה נחטפו הן היו רגע לפני "שעת התה" שלהן, שהיתה אמורה להיות מצוינת שבוע אחרי החטיפה. מדובר באירוע הווי שמתרחש כשאחת התצפיתניות "נגעה בקיר", כלומר סיימה חצי מתקופת השירות. אירועי Tea Time נוספים התרחשו גם בימי הולדת או בימי שחרור, כשהאחרון שבהם נחגג ב־6 באוקטובר, יום אחד בלבד לפני החטיפה, אז חגגו את שחרורה המתקרב של התצפיתנית סמ"ר שחף ניסני ז"ל, שנרצחה במתקפת המחבלים.
"זאת מסורת שעשינו בארוחת שישי. בישלנו בעצמנו לפי קונספט מסוים, ולפני הקינוחים מגיע חלק אמנותי. היו לנו מלא שירים בחמ"ל - מילים שהבנות כתבו על לחנים של שירים מוכרים. עשינו ממש שירונים. אחד השירים היה 'משיכות', שאני ודניאלה כתבנו ביחד עם המפקדת שלנו, סמ"ר ים גלס ז"ל. הלחן הוא מהשיר 'תיק קטן' של נס וסטילה".
"מתנחמות בצחוקים הקטנים"
ב־25 בינואר 2025, אחרי 477 ימים בשבי ארגון הטרור הרצחני חמאס, חזרו קרינה ודניאלה סוף־סוף הביתה ביחד עם התצפיתניות לירי אלבג ונעמה לוי.
מה מצליח לשמח אתכן בימים האלה?
דניאלה: "אנחנו מתנחמות בצחוקים הקטנים שרק אנחנו מבינות. זוכרות את החברות, וזה עצוב, אבל כשאנחנו נזכרות בהן יש גם משהו קטן משמח".
קרינה: "יש לנו זו את זו. אני ודניאלה עברנו את הכל אחת ליד השנייה. יש לנו אותה תחושת אובדן ואותה חוויה כללית. כל מה שהיא זוכרת אני זוכרת, ואם שכחתי פרט - היא מזכירה לי, ולהפך. ויש בזה נחמה".
דניאלה: "הנוכחות שלה הופכת אותי לשמחה. אני רוצה להיות זמרת. רציתי להתקבל ללהקה צבאית, אבל לא קיבלו אותי. גם בשבי דיברתי על זה עם קרינה ושרנו את השירים שלנו ביחד. ידעתי שכשאחזור מהשבי אני אתעסק בזה, כי זה מה שעושה לי טוב לנפש".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו