לנצח אחי: מאז תחילת המלחמה נוספו למעגל השכול בישראל כחמש תאלפים אחים ואחיות שכולים. אחים שממשיכים לחיות את חייהם כשהכאב נמצא איתם בכל נשימה. עמותת "האחים שלנו" יוצאת בקמפיין בשם "סימן חיים", במטרה להבטיח מעטפת חוסן, שייכות ותמיכה לאותם אחים ואחיות.
העמותה, שנוסדה לפני שמונה שנים על ידי אחים שכולים, פועלת כדי לתמוך וללוות אותם לאורך הדרך. בזכות פעילותה, נבנתה מעטפת חוסן מותאמת, הכוללת ליווי רגשי, סדנאות, קבוצות תמיכה, מפגשי קהילה ויוזמות שמחזירות משמעות ותחושת שייכות לאחים השכולים.
"התפרקתי, ובזמן השבעה התחלתי לקום מחדש"
יוגב תמם, שאחיו אדיר תמם ז"ל נרצח יחד עם אשתו שירז בזמן שהסתתרו מהמחבלים במיגונית בדרכם למסיבת הנובה, סיפר: "בימים הראשונים, כל אחד לקח חלק במאמצים למצוא אותם. האחים, ההורים, דודים כולם היו מעורבים וכולם החזיקו אחד את השני. לאחר ארבעה ימים, כשהודיעו רשמית שמצאו את גופתו של אדיר, הרגשתי שקיבלתי את האפשרות להתפרק".
"התפרקתי, ובזמן השבעה התחלתי לקום מחדש. אבל קמתי אדם אחר. האישיות שלי היום היא של אדם אחר. אין לך את אותו האח להרים אליו טלפון כשאתה רוצה או כשאתה צריך לבקש עזרה. מאותו יום, אתה חי עם חור בלב, עם חוסר שאי אפשר למלא, ואתה לומד לחיות עם זה. זה מרגיש כמו פלסטר על כריתת רגל. אתה לומד למלא את הזמן בדברים שממלאים אותך".
"בימי השבעה היה לי צורך גדול לדבר עם עוד אחים שכולים, לשמוע מה הם חווים ומרגישים", הוסיף. "יש בסיפור הזה הורים, יתומים אבל איפה אני בתמונה? יום אחד התפרסמה באחת הקבוצות הודעה על אירוע של עמותת 'האחים שלנו', ואז הבנתי שיש דבר כזה. עם הזמן הצטרפתי לעוד פרוייקטים שלהם וגם התחלתי ליזום פרוייקטים משלי ולקדם את העמותה כמתנדב. היום אני עובד רשמי של העמותה".
"רק כשאני נמצא שם אני יכול לשבת עם בן אדם שאני יודע שהוא מבין אותי רק ממבט בעיניים. אתה יכול לבכות ולצחוק ואף אחד לא ישפוט אותך. אתה יכול לשמוח ואף אחד לא יגיד לך 'אבל איבדת את אחיך עכשיו'".
"כשהקצין אמר 'הוא נהרג' - עדיין לא עיכלתי"
"אחים שכולים הם בתחתית ההיררכיה של השכול", סיכם. "יש אלמנות, יש הורים, יתומים ויתומות - אחים לא נספרים. אף אחד לא רואה אותנו. אשתי שאלה אותי פני כמה ימים: 'איך ההורים שלך?'. אני לא נחשב? לי לא כואב? איבדתי את הקשר שהיה אמור להיות הכי ארוך בחיים שלי. אף אחד לא רואה את זה. לא החברה ולא הממסד. אנחנו כעמותה מבינים שאם לא נדאג לעצמנו אז אין מי שבאמת רואה אותנו".
ספיר כהן, אחות של עידן כהן ז״ל, שנהרג במלחמת לבנון השניה בתקרית המפורסמת בבינת גבל, משתפת על ההתמודדות שלב עם השכול. "כשעידן נהרג, אני הייתי בת 12. זה היה בדיוק חופש גדול. אני זוכרת שהייתה לי תחושה לא טובה בגוף באותו הלילה. כשקמתי בבוקר, שמעתי את אבא שלי אומר לאמא 'בדקתי בכל בתי החולים, והוא לא בין הפצועים'. מאז הטלפונים לא הפסיקו להגיע, כולם היו בתחושה לא טובה".
"בערב אמא שלי נכנסה לחדר של עידן כדי לחפש מספרים של חברים מהגדוד וברגע שהיא התחילה לחפש, נשמעה הדפיקה בדלת. גם כשהקצין אמר 'הוא נהרג', עדיין לא עיכלתי. ורק כשאמא שלי סיפרה לקצין כמה אני ועידן היינו החברים הכי טובים, רק אז נפל לי האסימון".
"באותה תקופה לא רציתי לשמוע כלום על הדבר הזה", היא מספרת. "עד היום, כשיש בחדשות שידור מהלוויות של החיילים, אני אוטומטית מעבירה לערוץ אחר. גם נהיה לי כלל שאני לא הולכת להלוויות. אני לא מסוגלת. אני אלך לנחם, אבל להלוויה לא. הטראומה של ילד, שחווה לוויה צבאית, השאירה בי טראומה וזיכרון קשה. היריות כבוד בלוויה צבאית זה משהו שאני לא אשכח בחיים".
"יום אחד ראיתי פוסט של נוי פרי (שיסדה את העמותה יחד עם אליסף פרץ)", ספיר מוסיפה. "נוי איבדה את אחיה, טל יפרח ז",ל ב'צוק איתן'. שלחתי לה הודעת תמיכה בפרטי ונוצר בינינו קשר. כשראיתי שהיא ואליסף מקימים את 'האחים שלנו' החלטתי להצטרף. הכל היה ממש בחיתולים, בהתחלה היינו מספרים את סיפור הגבורה של האחים שלנו בימי זיכרון. אהבתי שיש לי מקום שבו אני מנציחה את אחי והעמותה נתנה לי את המקום הזה".
"אני מאמינה שהיה לי קל לדבר על זה כשהייתי צעירה כי הייתי בהדחקה. היום יותר קשה כי אני יותר מבינה. רק אחרי 19 שנה נופלים האסימונים. עם השנים, יותר קשה לפתוח ולספר את זה. את חיה את החיים על אוטומט. את אומרת 'אני אחות שכולה, הכל בסדר' ואז כשמציפים אני מבינה שזה לא נהיה יותר פשוט".
"האחים זה הזיכרון והגעגוע מאחורי כל חלל שנפל"
ספיר אומר שהיא לא מרגישה שרואים את שכול האחים בארץ. " לא מבינים את גודל הכאב והאובדן שחווינו. כשפוגשים אחים שכולים בשבעה אומרים להם 'תשמור על אבא ואמא'. זה ברור, וזה בא ממקום דואג. אבל תמיד את זאת צריכה לדאוג ולהרים. אנשים לא מבינים שאם את תשברי אז ההורים ישברו. ביום האזכרה של אחי, ההורים שלי מקבלים יום חופש מהעבודה. אני לא בטוחה שלאחים זה מותר באופן חוקי. זאת דוגמא למשהו הכי בסיסי, וגם שם רואים את הפער. לכל אחד יש אובדן שונה. איבדתי אח, אבל גם איבדתי דמות לחיקוי ואת החבר הכי טוב שלי. איבדתי יותר מאח".
אליסף פרץ, מי שהקים את העמותה, ביחד עם נוי פרי, אח שכול לשני אחים ולוחם בגולני במילואים מעל 350 יום מאז תחילת המלחמה, סיפר ל"ישראל היום": "אנחנו, האחים והאחיות, הם הזכרון והגעגוע מאחורי כל חלל שנפל. לא בחרנו בתפקיד הזה ואף אחד לא הכין אותנו אליו. אין ספר שמלמד איך להיות אח או אחות שכולה. זה תפקיד שנכפה עלינו, ומאז החיים שלנו השתנו לגמרי".
"להיות אח שכול, זה להחזיק את הבית כשהוא מתפרק. זה להנציח ולבחור כל יום מחדש וגם לפחד לשכוח. זה לחיות חיים כפולים: להיראות חזקים בחוץ, אבל בפנים להישבר. זה לדעת שכל החלטה, זוגית, משפחתית, מקצועית מושפעת מהשכול".
מאז המלחמה, אליסף מספר: "הצטרפו אלינו לצערי אלפי אחים ואחיות חדשים. צעירים וכואבים ועם אחריות עצומה. הם צריכים להתמודד לא רק עם האובדן, אלא גם עם ההורים, ההנצחה והציפייה 'להיות חזקים'. אבל כדי להחזיק את כל זה, צריך קודם להחזיק את עצמנו. ואת זה אי אפשר לעשות לבד. לכן הקמנו את עמותת 'האחים שלנו', המקום היחיד שנועד כולו למען האחים והאחיות השכולים. עמותה שהוקמה על ידי אחים, עבור אחים".
"אנחנו בונים כעת תכנית חוסן מקיפה 360 מעלות, שתספק ליווי רגשי, תעסוקתי, קהילתי וכלים אמיתיים לחיים לצד סדנאות, קהילות אחים בכל הארץ, מעגלי שיח, ריטריטים ועוד, כדי שלא ניאלץ עוד להתמודד לבד. הקמפיין, ביוזמת 'צליר 10X' ובתמיכת קרן צליר, נועד לאפשר לנו להרחיב את הפעילות ולהגיע לכל אחד ואחת שזקוקים לכך ולא רק ביום הזיכרון, אלא כל השנה".
אליסף מזמין את האנשים לתת כתף. "מאחורי כל נופל עליו אתם שומעים בחדשות, יש אח או אחות שכולים. והגיע הזמן שגם הם יקבלו את המקום לשייכות, לתמיכה ולחיזוק שמגיע להם", כך לדבריו.
העמותה יצאה בקמפיין גיוס המונים שיאפשר לה להמשיך ולהעניק תמיכה לאותם חמשת אלפים אחים ואחיות חדשים ולצידם ליותר מ-40 אלף אחים ואחיות שכולים ממלחמות ישראל ופעולות האיבה. הקמפיין מתקיים באמצעות פלטפורמת JGive, ביוזמת ובמימון קבוצת 'צליר 10X' מבית קרן צליר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו