כלא במקום שטחים חקלאיים, המדים שהחליפו את המשפחה על חוף הים, והשלט שחזר לגוש קטיף: 20 שנים עברו מאז פונו אלפי ישראלים מבתיהם בגוש קטיף.

המהלך, כך אמר אז רה"מ אריאל שרון, נועד להגן על מדינת ישראל. התושבים לא האמינו, בכו ועזבו. אחריהם הגיעו הדחפורים, שהחריבו כמעט כל זכר להתיישבות הפורחת, מותירים אחרים הריסות.

שני עשורים מאוחר יותר, הילדים של קיץ 2005 חזרו למקום שבו היה ביתם. הם כבר אבות לילדים, חלקם סבים לנכדים, אך את המקומות שבהם חיו, שעליהם נאבקו, הם לא ישכחו לעולם. עם הנשק ביד והאפוד על הכתפיים, הם חזרו למקום שבו הם גרו. גם היום מדובר בעיי חורבות - הפעם בגלל העזתים, שפתחו במלחמה רצחנית נגד ישראל - אך את המיקום הם זיהו בשניות.

הלוחמים חזרו למחוזות שנכפה עליהם לעזוב ותיעדו אותם. את התמונות של אז והיום הם שלחו למרכז מורשת גוש קטיף. "20 שנים חלפו - אבל הזיכרון חי וקיים בתמונות, במסמכים ובעדויות האישיות שאנחנו שומרים כאן", אומרת אורה אוחנה, מנהלת הארכיון במרכז מורשת גוש קטיף.

התמונות מרגשות במיוחד לאור סגירות המעגל. "לפני 18 שנים הורדתי את השלט הזה מצומת כפר דרום", אומר אביחי שורשן. "אתמול שלחתי אותו פנימה, עם אחי הקטן וכוח של גולני, בדרכו בחזרה למקומו המקורי". בתמונות נראה השלט של כפר דרום ללא השלט של גוש קטיף, ובתמונה שמתחתיה - השלט האבוד בדרכו בחזרה.

"דרך לשמר את המורשת"

חלק מהתמונות תועדו על ידי צלמים עלומי שם, חיילים שהתפעמו מהנוף או מהמיקום, ואולי ידעו על ההיסטוריה שהתחבאה בו. תמונתה של נעמי גולן מחוף הים ב־2005 זכתה לסגירת מעגל ב־2023, כשברקע נראה חייל נושא דגל ישראל. מתנ"ס קטיף, שתועד מוקף בדשא בקיץ ההוא, זכה לצילום מחודש, ומסביבו החורבות של מה שנותר מעזה כעת. בנצרים תיעד יגאל דילמוני, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, את השטחים החקלאיים שהפכו לאוניברסיטה ולכלא, ובגדיד תיעד שורשן את התמונה של בית הכנסת של היישוב, המבנה המונומנטלי שנותר מיישוב פורח.

"הארכיון שלנו הוא לא רק תיעוד של העבר, אלא גם דרך לשמר את המורשת, לאפשר לדור הבא לגעת בסיפור ולהבין אותו לעומק", אומרת אוחנה. "כל פריט הוא גשר בין ההווה למה שהיה, תזכורת לערכים, לשורשים, לעוצמה הרוחנית של מפעל ההתיישבות בגוש קטיף ולפצע שנפער בחברה הישראלית לפני 20 שנים. פצע שמבקש את רפואתו ואת תיקונו".