לא ייתכן שאמירת קדיש במדינת ישראל תהפוך לפריווילגיה

איתי חן, בני היקר, בן 19 בלבד, לוחם בצוות פרץ בחיל השריון, נלחם בגבורה ב-7 באוקטובר ממוצב נחל עוז - ומאז, כבר יותר מ-21 חודשים, הוא מוחזק בשבי חמאס בעזה.

בזמן שחבריו מטיילים בעולם אחרי השירות הקרבי או מחלימים מפציעותיהם מהמלחמה הארוכה בתולדות המדינה, איתי כלוא, מנותק ממשפחתו, מחירותו, מחייו.

אני כותב את השורות האלה כדי לומר אמת פשוטה וברורה לכל ישראלי: אפשר - וצריך - לקיים את מצוות פדיון שבויים. היום, את כולם. יותר מתמיד. אחרי מעל עשרים חודשי לחימה; אחרי עמידה איתנה מול איראן, חיזבאללה, החות'ים וחמאס - דווקא עכשיו, מתוך עוצמה ולא חולשה, הגיעה שעת ההכרעה המוסרית.

מדינת ישראל שלחה את בני לקרב - בפקודה. חובתה, הערכית והלאומית, להשיב אותו. השבת איתי ושאר החטופים איננה פרס לטרור - אלא חובה ציונית, מוסרית ויהודית. זה לא ויתור - זו הנהגה. זו מחויבות עמוקה לערך של ערבות הדדית, שעליה מושתת כל קיומנו כחברה.

נטען שוב ושוב שעסקה מסכנת את ביטחון המדינה. אך בלי עסקה, בלי השבת אחרון החטופים, הסכנה האמיתית היא לביטחון החברתי שלנו - לערך הערבות ההדדית. הקרע שנפער בעם עלול להפוך לשבר שאי אפשר יהיה לתקן.

עשרים ואחד חודשי קרבות גבו מחיר כבד: מעל 1,800 חללים, עשרות אלפי פצועים בגוף ובנפש.
אבל היום, כשהאיום המיידי נבלם יש בידינו הזדמנות לבחור בתקווה. להחזיר את החיים החטופים - לשיקום. להשיב את הנופלים – לקבורה ראויה, ולהתחיל - סוף סוף - את תהליך הריפוי שלנו כעם.

אני פונה אליך, ראש הממשלה: מנהיגות נמדדת לא רק בניצחון צבאי - אלא גם ביכולת להשיב את הבנים הביתה. ספרי ההיסטוריה יכתבו על המלחמה הזו, אבל הם לא ישכחו אם תחת הנהגתך יישארו חטופים מאחור.

יותר מדי זמן חלף. היום - לא רק שאפשר. היום - מוכרחים. כי במדינת ישראל – לא ייתכן שלומר קדיש יהפוך לפריווילגיה.

הכותב, רובי חן, הוא אביו של איתי חן, חלל צה"ל החטוף בעזה כבר 655 ימים.