"יש הרבה מהמשותף בין קהילות המפונים מחבל עזה שלפני 20 שנה לבין אלה מיישובי עוטף עזה והצפון של היום", מסביר שי בן יוסף. כמי שעסק רוב חייו בקהילות במשבר, הוא יודע להגיד כי הכוח המרכזי שמניע שיקום הוא הקהילה עצמה.
"בכל שנה ברחבי העולם מיליונים נאלצים לעזוב את בתיהם. מתברר שבאוסטרליה, בהודו, ביוון, במקסיקו ובהוריקן קתרינה יש קווי דמיון חזקים: כששואלים את האוסטרלי בוויקטוריה אחרי שנשרף לו כל היישוב מה הכי יעזור לך - הסבר על הזכויות שלך, עזרה במציאת קבלנים, סיוע בדיור חלופי - הוא עונה: ברביקיו עם השכנים. אנחנו רואים את זה גם באלסקה אחרי אסון מכלית דלק. מבין ששת הכפרים שנפגעו, האחד שהתאושש הכי מהר היה זה שהיתה בו הקהילה החזקה ביותר. אנשים במצבי אסון - והפינוי מגוש קטיף הוא מצב אסון - זקוקים לאנשים אחרים במצבם, והקהילה היא הדרך הטובה ביותר לזה".
טראומה שלא נגמרת
בן יוסף הוא סוציולוג ארגוני המלמד באוניברסיטת אריאל, במכללה למנהל ובמכללת הרצוג. לפני 20 שנה היה מעורב בשיקום קהילות גוש קטיף, וכיום הוא מסייע, דרך מנהלת תקומה, בשיקום יישובי העוטף והצפון כיועץ קהילתי. את עבודת הדוקטורט שלו כתב על היבטים קהילתיים בשיקום מפוני גוש קטיף.
אבל יש גם הרבה הבדלים בין חבל עזה אז לבין עוטף עזה כיום: "בגוש קטיף האירוע נגמר, גם אם הטראומה נשארת. האירוע בעוטף לא נגמר כי צה"ל עדיין נלחם והחטופים עוד לא חזרו. ההבדל השני: בגוש היו צריכים להקים יישובים מחדש, וכאן זה לחזור הביתה. מצד שני, יש תושבים מהעוטף שמתקשים לחזור למקום שבו קרתה הטראומה. מובן שגם אופי הקהילות שונה: מושבים וקיבוצים לעומת יישובים קהילתיים; אוכלוסייה שברובה דתית מול אוכלוסייה שברובה חילונית. וההבדל המהותי האחרון הוא כי בעוד כיום הרשויות נשארו והן מתפקדות - בגוש קטיף אחת העוולות היתה שפירקו גם את המועצה האזורית ביום הגירוש, מה שמנע רציפות תפקודית.
"היה פה ניסוי ראשון מסוגו בבני אדם. אמרו להם ככה: יש בפניכם שני מסלולים - מסלול אישי לך ולמשפחתך, שבו תקבלו פיצויים ודירה בשכירות לשנה ותבנו את עתידכם. בהיגיון של מערכת שמסתכלת על אנשים כאינדיבידואלים זה פתרון מצוין. האפשרות השנייה היא להישאר ביישוב עד יום הגירוש ואז ללכת עם הקהילה אל הלא נודע. אתה לא יודע איפה תעבוד, איפה תגור, איפה הילדים ילמדו. 82 אחוז אמרו שהם מעדיפים להיות עם הקהילה באי־ודאות. הרבה שהחליטו על המסלול הפרטי הצטרפו מאוחר יותר למסלול הקהילתי".
שישה עוגנים לשיקום
לאור מה שלמד לפני 20 שנה, חבר בן יוסף לארגון שאיתו עבד אז, ושבוע אחרי 7 באוקטובר כבר ניסח תוכנית של מלווי קהילות ושיקום ליישובים שנפגעו.
"בנינו תפיסה עקרונית שנשענת על כמה עוגנים: הראשון - מיקוד שליטה פנימית. אנחנו עוזרים להם לעזור לעצמם, לבנות את מנגנוני הקהילה בתוך המלון, לנהל את העזרה שהם מקבלים, ולנהל את הקשר בתוך הקהילה בין המועצה, מנהיגי היישוב והתושבים.
"השני מורכב מהון סמלי, כלומר מה חשוב לנו, מה הסיפור המצמיח שאנחנו מספרים לעצמנו.
"השלישי הוא ההון החברתי, כלומר הקשר בין האנשים. הרביעי הוא ההון הארגוני: סדר יום, מערכת חינוך, טיפול, ועדות ועוד, גם במצב זמני וגם כשחיים במלון.
"החמישי הוא ההון החומרי - מעבר לכסף להגשמת צרכים וחלומות זה קשור לאיך נראית סביבת המגורים שלי, הן במלון והן בבית, להמשיך לתחזק אותו גם אם אני לא שם, כי אם סביבת הבית שלי מוזנחת - זה עוד פצע.
"וההון השישי הוא האנושי: לאפשר לאנשים עם העוצמות המטורפות האלה לפרוח, ולמנהיגות לגדול.
"הדבר האחרון הוא שיקום רציפויות: אירוע טראומטי הוא כמו מסך שנופל על החיים וקוטע אותם. שום דבר לא יימשך כשהיה. צריך לשקם את רציפות התפקיד והתפקוד".
עצמונה ומנרה כמשל
בן יוסף מבקש לתת דוגמה לשתי קהילות, אז וכיום, שלקחו את גורלן בידיהן ולכן השתקמו הכי מהר: קהילת עצמונה וקהילת מנרה.
"כשאתה נכנס למצב של תלות, של קורבן, זה הכי פוגע בשיקום. עצמונה היתה ההפך הגמור: הקהילה בנתה אוהלים בהאנגר ענק ליד מושב בית הגדי וקראה לזה 'עיר האמונה'. יונתן בשיא, יו"ר מנהלת סל"ע, הגיע למקום, הציע להם עזרה, והם אמרו לו שהם לא צריכים כלום. התשובה שלהם נתנה לו מוטיבציה מטורפת, והוא הכשיר עבור הקהילה את שומריה.
"20 שנה לאחר מכן, רוב בתי קיבוץ מנרה נפגעו קשות. הם חוזרים בימים אלה הביתה, אחרי שארגנו פעילות חברתית בזום ומפגש פרונטלי פעם בחודש. הם מיתגו את עצמם כ'מגדלור של הצפון'. כלומר, לא רק שהם לא קורבנות - הם מפיצים אור. כבר בתחילת הדרך, כשלא היה להם מושג מה יהיה איתם, הם ישבו איתי וניסחו חזון לשנת 2035, שזה כשלעצמו מעורר הערצה. הם הבינו שאם הם לא יגידו למדינה מה הם רוצים שיקרה, המדינה תעשה מה שהיא רוצה".
בן יוסף מסביר שבכל העולם לוקח לקהילות שנים להשתקם אחרי אסון. "המשימה של מנהלת תקומה היא להכפיל את אוכלוסיית האזור. השיקום לא ייגמר בדור הזה, אבל הצמיחה כבר החלה. היא יכולה לקרות גם כשהפצעים עוד כואבים. לתחושתי, בתוך שנתיים לא יהיה אפשר למצוא חדר פנוי בעוטף עזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו