לא נפסיק לדבר עליך, לא נפסיק להיאבק בשבילך, לא נפסיק לאהוב אותך | אשתו של החטוף אלקנה בוחבוט בטור מיוחד

בעלי, אלקנה, נמצא בשבי כבר 652 ימים, בידי חמאס.
652 ימים של כאב,
652 ימים שבהם כל דקה מרגישה כמו נצח.

אלקנה הוא הרבה יותר ממספר ברשימת חטופים.
הוא בן אדם, גבר עם חלומות,
עם משפחה שאוהבת אותו בלי גבול.
הוא בן הזוג שלי,
אבל קודם כל - הוא אבא של ראם, הבן שלנו, רק בן 5.

ילד שצריך לרוץ לזרועות של אבא שלו,
לבקש סיפור לפני השינה,
לשחק איתו בגינה.
אבל במקום זה, ראם שואל: "מתי אבא חוזר?"
ואני כבר לא יודעת מה לענות לו.

אבל למרות הכאב,
אני כאן היום כדי לדבר על תקווה.
כי גם כשיש חושך כבד - אני מאמינה באור.
גם כשקשה לי לנשום - אני מאמינה בחיים.
וגם כשעברו כמעט שנתיים - אני מאמינה שאלקנה יחזור.

התקווה הזו היא לא רק שלי.
זו תקווה של קהילה, של עם שלם,
ושל אנשים מכל העולם שמרימים את הקול שלהם בשביל החטופים.

זו תקווה שנולדת כשאנחנו מתאחדים,
כשאנחנו שמים את המחלוקות בצד,
ומתחבקים מתוך כאב ומתוך חמלה.

אני רוצה להגיד לכם משהו:
הדרך היחידה לשרוד את זה - היא ביחד.

אף אמא, אף אבא ואף ילד לא אמורים לעבור את מה שאנחנו עוברים.
כל סיפור הוא שונה - אבל הסבל מחבר בינינו.
הרצון לצדק, לשלום ולאנושיות מחבר בינינו.

אני לא כאן כדי לבקש נקמה.
אני כאן כדי לבקש חיים.
לבקש שלא ישכחו את הפנים שעדיין מחכות לחופש.

לבקש שכל מנהיג, שהממשלה,
שכל מי שיש לו כוח - יפעל עכשיו, בדחיפות ובאחריות.
כי מאחורי כל חטוף יש משפחה שבורה,
ילד שמחכה, חיים שהוקפאו.

ואליך, אלקנה, אם אתה שומע אותי,
אם המילים שלי מגיעות אליך איכשהו - אתה לא לבד.
ראם ואני אוהבים אותך יותר ממה שאפשר לתאר.

אנחנו חושבים עליך בכל יום, בכל לילה,
בכל חיוך, בכל דמעה.
אנחנו מחכים לך.
לא נפסיק לדבר עליך.
לא נפסיק להיאבק בשבילך.
לא נפסיק לאהוב אותך.

ואליכם, ששומעים אותנו, אני מתחננת:
אל תתעייפו.
אל תתרגלו.
אל תפנו את הגב.
כי האדישות היא האיום הכי גדול על מי שעדיין אפשר להציל.

היום אני בוחרת בתקווה.
אני בוחרת באחדות.
אני בוחרת בחיים.
ואני יודעת שיום אחד - ואני מקווה שזה יהיה בקרוב - אוכל להגיד לראם: "אבא חזר הביתה".