אבא שלי יישאר בן 61 לנצח. המוות הוא סופי, ודאות על חיים שהיו והסתיימו.
לאחר מותו של אדם הוא כבר לא מרגיש, אינו סובל ואין באחריותו להתמודד עם הדרך שבה משפחתו וחבריו ינהגו, רק לקוות שהערכים שהנחיל השתרשו במשפחתו והם ימשיכו באותה הדרך אם לא טוב יותר.
אבא היה אדם ישר, עם עיני תכלת, חיוך גדול, בעל חזות של מאצ'ו ארגנטינאי עם לב ענק. הוא גם היה ציני, ישיר, בוטה ובכללי - אדם שלא נהג לשמור בבטן את המחשבות הפחות נחמדות שלו, יש שיגידו אפילו מפחיד. אבל זה רק כיוון שלא באמת הכירו אותו.
"אבא היה", צירוף מילים שהלב מסרב לקבל או להפנים. ההבנה שאבא לא יזכה להזדקן לצד אמא, לא יזכה לראות את כל ילדיו מקימים משפחה, לא יזכה להרים את הנכדים על כיסא ביום הולדת עד השמיים. ההבנה שאנחנו הפסדנו ומפסידים כל יום כי הוא לא פה.
לפעמים שאני חושב על אבא ומדמיין מה הוא היה אומר על המצב, אני שומע אותו מקלל. מקלל את החלאות שנלחם בהם ולבסוף הרגו אותו, מקלל את נבחרי הציבור שלא מחזירים אותו, מקלל שעוד חיילים נהרגים למען מלחמת נקם חסרת תכלית, מקלל שאנחנו צריכים להתחנן שגופו יובא לקבורה והוא בכלל לא רצה להיקבר.
651 ימים שאני מתקיים בין חמשת שלבי האבל, בין הכחשה לכעס, דרך מיקוח ודיכאון, משווע שיגיע הרגע שבו נזכה לקבור את אבא בקיבוץ שעליו הגן ולקבל את הסופיות שבמותו. אין דרך לסגור את הפרק השחור מבלי למלא את הבור באדמה, נפשית ומילולית.
הצוואה של אבא
בתוך כל מערבולת הרגשות דבר אחד היה ברור: אבא השאיר לנו צוואה. הוא לא כתב אותה בשם מקום, הוא לא חשב "מה עלול לקרות אם" הוא פשוט חי את חייו לפי מצפון ליבו המוסרי והאנושי. בלי פרסום, ללא כותרות, מבלי לקבל תמורה מלבד הסיפוק שעזר לאחר בעת צרה. אבא תמיד מצא את הזמן לתרום מעצמו, גם שלא היה לו כוח או סבלנות.
בעזה עדיין 50 חטופים ואבא הוא אחד מהם. חיילים ממשיכים להיפצע ולהיהרג כי המטרה המוסרית העליונה לא ברורה למקבלי ההחלטות. אם היה פה עכשיו היה אומר: "את החיים חייבים להוציא כמה שיותר מהר".
לצד העצב הבלתי נגמר, אנחנו כמשפחה בוחרים להמשיך את דרכו, הדרך שבה חי את חייו, האמין ופעל. בלי פשרות, נטול אנוכיות, אותה הדרך שבה איבד את חייו - הצלת חיים.
ביום ראשון, 20 ביולי, נקיים התרמת דם לזכרו ונקרא לשחרור כל החטופים בשני מוקדים: בכיכר החטופים בכניסה למוזיאון תל אביב ובמרכז הצעירים, מועצה אזורית אשכול.
בואו ותרמו - לזכרו, למעננו, למען עתיד המדינה שעליה אנו נלחמים.
הכותב הוא בנו של החלל החטוף ליאור רודאיף,שגופתו מוחזקת בעזה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו