את הספר ״הנסיך הקטן״ מכירים ואוהבים כה רבים. אוהבים את הדמות הקסומה של הנסיך, את הכבשה, הפרח, את האיורים המיוחדים שבו. הספר הזה ליווה לבבות רבים בעודם מתבגרים וצומחים להיות אנשים. אולי לא כולם זוכרים, אבל בסופו של הספר, הנסיך הקטן מבקש מהנחש להכיש אותו בכדי שיוכל לחזור לכוכב שלו. בכך, למעשה, הוא מבקש למות, לשלוח ידו בנפשו. הוא מותיר מאחוריו את הטייס, שנותר לבד ומתגעגע. הנסיך הקטן מבטיח שבכל פעם כשיביט לשמיים - יראה אותו בכוכבים הצוחקים. הבחירה של הנסיך הקטן לסיים את חייו, למצוא שקט עם הפרח והכבשה שלו בכוכב שלו, אולי היא בלתי נמנעת בסיפור, אבל הבחירה של כל הנסיכים הקטנים, הלוחמים והלוחמות שלנו, שמאסו ברעש הפנימי ובחרו לסיים את חייהם ולהותיר את אוהביהם מחפשים אותם בשמיים - היא בחירה שבידינו למנוע.
הצלקות שהמלחמה הזו מותירה בנפש - כמעט בלתי נמנעות. זוהי המלחמה הארוכה בתולדותינו, וכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה ללא פגע. מלחמה יכולה להיות צודקת וקיומית, אבל לחימה של כמעט שנתיים, המבוססת על כוח מצומצם, שחוק ועייף - היא מתכון בטוח לפגיעה בנפש. ״לא יודע אם אי פעם אני אצליח להשתחרר ממה שראיתי שם״, אמר לי חבר קרוב שלחם בעזה חודשים רבים. התחושה הזו שתופסת אחיזה, שאי אפשר להשתחרר ממנה, היא קשה מנשוא. כמעט בלתי אפשרי לראות יום שבו די בקרני השמש ובצחוק ילדים בכדי להמתיקו. אי היכולת לראות את המחר מלא בתקווה, שהמצב ישתפר בעתיד, שהמראות, הריחות, הקולות יפסיקו לרדוף - עלולה להוביל את האדם לחשוב שהפתרון היחידי הוא לסיים את החיים.
כחברה, אסור לנו בשום אופן לקבל את הקורבנות הללו כמחירה הנורא של המלחמה. אלו הם חללים שניתן למנוע את מותם. ולד סרגיינקו ז"ל, שלחם למעלה מ-200 ימים במילואים, חווה קשיים והתמודדות לחזור לשגרה. הוא דווקא פנה לבקשת עזרה, אך המועד הקרוב לסיוע נפשי היה רק בעוד שלושה חודשים - כך מספרת אחותו. התאבדותו של ולד, כמו 14 חללים נוספים שהתאבדו רק בשנה האחרונה, היא עדות כואבת. זוהי לא סטטיסטיקה - זו זעקה. וזהו רק קצה הקרחון. אנחנו שומעים על הנתונים המזעזעים האלה בעיקר בזכות זעקת השבר של המשפחות שנותרו מאחור. אלפי חיילים אחרים, בסדיר, בקבע ובמילואים - נאבקים עם טראומה והלם קרב מבלי שנדע, ורבים מהם נמצאים לבדם, תרתי משמע, במערכה.
עלינו, החברים, המשפחה, העמיתים במקומות העבודה, החברים לספסל הלימודים - מוטלת חובה שאין ממנה מנוס, שהיא בעצם קו ההגנה הראשון. עלינו לפקוח עיניים, להרחיב את הלב לאלו אשר היו שם, לאלו אשר לחמו עבור כולנו וחוו כל כך הרבה, להניח יד על הכתף, להגיד ״אתה יודע שאני פה בשבילך״, להיות בהקשבה והכלה, לדעת לתמוך בפנייה לאנשי מקצוע, לדעת לייצר מעגלי תמיכה המורכבים מאנשים אוהבים ומסורים. כפי שהיטיב לומר הנסיך הקטן: ״הדברים היפים ביותר - סמויים מן העין״. ומה יפה מאשר לעמוד לצד חבר, להיות לו למשענת ועזר. החוסן הנכון לחברה שלנו, איננו רק היכולת לעמוד מול מתקפות טילים או לתמוך בגיבורי כוחות הביטחון. החוסן האמיתי נבחן דווקא ברגעים השקטים שאחרי, כשאותם גיבורים חוזרים הביתה ומתמודדים לבד.
כמנכ״ל עמותת ״לפרוש כנף״, נחשפתי לעוצמת הכאב השקט הזה. במסגרת תוכנית הדגל שלנו ״לצידך״, המעניקה ליווי ותמיכה לנשות פצועי צה״ל, למדנו עד כמה הפציעה הנפשית חמקמקה וכואבת. לצד הפציעות הפיזיות הברורות, גילינו שרבים מהפצועים שחוזרים הביתה מתמודדים עם פציעה עמוקה אך ״שקופה״ - טראומה שמתפרצת לעיתים רק חודשים אחרי. לעיתים קרובות מדי, הם ובני ביתם נשארים לבדם בזירה, ללא מענה - עד שהקושי הופך כבר לבלתי נסבל. במקרים כאלה, ההתערבות מגיעה במנות קטנות מדי - ומאוחר מדי. ולעיתים, כבר מאוחר מדי להציל.
כדי למנוע את הטרגדיות הבאות, נדרשת פעולה מיידית, מקיפה ומשולבת. על מערכת הביטחון ועל משרדי הממשלה לפעול בתיאום עם גופים אזרחיים ועם מומחי בריאות הנפש, ולבנות מערך שייתן מענה אמיתי, מתמשך ונגיש. לצד זאת, חשוב להכניס גם את בני המשפחה לתמונה - לשלוח אליהם שאלונים פשוטים ויזומים שיאפשרו להם לזהות סימני מצוקה מוקדמים ולפעול בזמן. יש להנגיש מידע ברור ונגיש על תסמינים אפשריים, על דרכי טיפול, ועל אנשי קשר שמלווים את התהליך. כל אלה חייבים לקרות מבלי להיתקל במחסומים בירוקרטיים, כי הבירוקרטיה כפי שהיא היום - איטית, סבוכה ומסוכנת. ובמקרים כאלו והיא עלולה להרוג.
אני סמוך ובטוח כי במדינה כה מתוחכמת, שיודעת לבצע מבצעים צבאיים מורכבים, אפשר וצריך למצוא פתרונות גם בתחום הנפשי - מהר, פשוט, ובלי ניירת אינסופית. על המדינה לעשות הרבה יותר ממה שנעשה היום. כי זה פשוט לא מספיק. כי אנחנו מאבדים אנשים צעירים, אנשים טובים שיכולים לחיות חיים מלאים, ללמוד, להקים משפחות, לגדל ילדים. אנחנו מאבדים אותם בצורה כואבת מדי - ובלתי נסלחת. כי אפשר למנוע את זה. כי ניתן לצמצם את התחושה שהאדם הוא לבד, שהוא נלחם בשדים הפנימיים שלו ללא מיגון וללא נשק.
ולסיום, ישנה נטייה לחשוב שלא כדאי לדבר על התאבדויות כדי לא ״להדביק״ אחרים ולהגדיל את התופעה. אלא שדווקא השתיקה היא הסכנה הגדולה ביותר. כשהחברה שותקת, האדם הבודד במאבקו מרגיש שאין לו עם מי לדבר, שהנושא הוא בגדר טאבו, שאין פתרון. ועל כן, אסור לנו לשתוק. בימים בהם יש כל כך הרבה נושאים הנדחקים לקדמת הבמה התקשורתית, אל לנו להניח לרגע אחד את חשיבות הקמת מערך תמיכה משמעותי שייתן מענה. די לנו בנסיכים קטנים שמנצנצים בכוכבים צוחקים. הגיע הזמן לדאוג לאלה שעדיין איתנו, כאן, על פני האדמה.
ליאור בניסטי - סרן במילואים, מנכ״ל עמותת ״לפרוש כנף״ - למען פצועי המלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו