"אני מתגעגע להכל - לדיונות, לים, לאנשים, למושב, להכל". אומר חה"כ לשעבר צבי הנדל, בן 76, ממושב גני טל החדש, שהוקם לאחר ההתנתקות. הנדל היה אחד ממקימי ההתיישבות בחבל עזה ואף שימש כראש המועצה האזורית חבל עזה. יש לו 17 נכדים ו־8 נינים. את הגעגועים שלו הוא מתרגם לכמיהה לחזרה לגוש קטיף. לא כמטאפורה, לא כחלום, אלא כתוכנית אופרטיבית.
"זאת לא שאלה אם זה ריאלי או לא. אין פתרון אחר לחבל עזה, וזה מה שיקרה בסוף. אני מאמין שתקום התיישבות יהודית גדולה בעזה. זה יהיה לעולם ועד. גם אם כיום לא אומרים את זה בקול, בתוך־תוכם כולם יודעים: הגירוש היה אחד הגורמים המרכזיים ל־7 באוקטובר. לא היה מודיעין, לא היה צבא – והתוצאה היתה טרגית. אבל הפעם ההתיישבות בחבל עזה צריכה להיות בהסכמה רחבה, לא פרויקט פרטי או מגזרי. מבחינה אישית – הייתי מאוד רוצה לחזור".
פילוג בלב היישוב
"זה לא היה אישי. אבל התחושה היתה שהמדינה הפנתה לנו עורף", כך מסכמת נעמה מיכאלי (50), בתו של צבי, את מה שהיא מגדירה כאחת הטראומות הלאומיות הכואבות שידעה החברה הישראלית. כיום, שני עשורים לאחר הפינוי, הפגשנו אותה, את אביה ואת בתה נעם אביב לשחזור הימים ההם, עם מבט מפוכח קדימה.
בימים שלפני ההתנתקות ניסה צה"ל להוציא כמה שיותר מתושבי גוש קטיף מהאזור באופן עצמאי. לכן הציבה המדינה את המתיישבים בפני דילמה: להתפנות לבד מראש ולקבל פיצויים, או לאבד את הזכויות ולהישאר עם הקהילה ולהיאבק.
נעמה נזכרת במשבר הקהילתי העמוק שדילמה זו יצרה ביישוב. "חלק מהתושבים חתמו – חלק סירבו. זה מה שפילג את היישוב. אחרי הגירוש פונינו לבית ההארחה בנווה אילן ומשם המשכנו הלאה. לא היתה תוכנית סדורה. התכוונו להישאר בגוש עד הרגע האחרון, אבל אחרי תשעה באב המצב במושב הפך לכאוס. חיילים הסתובבו, היתה תחושה שפלשו לנו לבית. בעלי, דודו, לא היה מסוגל לשאת את זה ודחף שנעזוב. כך או כך, לא רצינו שהילדים ייחשפו לפינוי הפיזי על ידי חיילים".
צבי: "אני מאמין שתקום התיישבות יהודית גדולה בעזה. גם אם לא אומרים את זה, בתוך־תוכם כולם יודעים: הגירוש היה אחד הגורמים המרכזיים ל־7 באוקטובר"
נעם, אז ילדה בת 8, מספרת: "אני לא זוכרת הרבה מהיציאה עצמה. אין לי תמונות בראש. מהחיים בגוש אני זוכרת את הדיונות, את הדרכים לבית של סבתא ולחברות, את פינת החי, את בית הספר, וכמובן את הבית שלי".
ולמה את הכי מתגעגעת? "לקרבה לחברות. היינו קבוצה קטנה, באותו גיל, גרנו אחת ליד השנייה – והיינו תמיד ביחד. היה נעים יחד בגוש. ביישוב החדש, באר גנים, הרגשתי שזה יישוב שנבנה על אמוציות כבדות. היה לי קשה".
תחושת בגידה עמוקה
הדוברים לא מהססים להצביע על תחושת הבגידה העמוקה כלפי מי שהיה ראש הממשלה באותה תקופה. צבי: "אריק שרון היה בן בית אצלנו. לפחות פעמיים בחודש הגיע, עם עובדים או בלעדיהם. כשהחליט על הגירוש, לא היו לו את כוחות הנפש לפגוש את קורבנות המהלך שלו. הוא עשה את זה רק כדי להציל את עורו. לא האמנתי לו למילה".
נעמה: "התחושה היתה שאין באמת סיבה לגירוש. זה לא רק הפוליטיקה. מדובר באנשים שחיו שם עשרות שנים מתוך שליחות. ברגע שהתקבלה ההחלטה, היחס כלפינו היה כאילו אנחנו בוגדים. במקום לחבק אותנו – ראו בנו מורדים. היה חוסר אמפתיה למה שהמשפחות עוברות. עזבי את הפוליטיקה בצד, קורה פה אירוע. יש כאן 2,000 משפחות שעוברות טראומה, ולא הרגשנו את החיבוק של המדינה, הרגשנו ההפך".
אחת מהדילמות באותם ימים היתה האם מתיישבי גוש קטיף הם שליחי המדינה, ולכן, אם היא מחליטה שהשליחות הסתיימה – היא יכולה להחזיר אותם, או האם הם פועלים בשליחות העם, מתוך צו פנימי.
נעמה: "אני שומרת חוק. אנחנו כל הזמן נעים על הציר של מדינה, ערכים ותורה. החיים מורכבים. נשלחנו על ידי המדינה, אבל גם שירתנו ערכים שאנחנו מאמינים בהם. אני לא רואה סתירה, אלא מורכבות. מצד אחד נכון - המדינה שלחה אותנו, מצד שני הקשר שלנו לארץ ישראל הוא עמוק ונצחי, לא משהו שממשלה זמנית יכולה לוותר עליו. קשה היה לנו לקבל החלטה שהתקבלה במחטף, בלי הליך דמוקרטי אמיתי. אפילו את תוצאות המשאל שרון לא כיבד". ונעם מוסיפה: "אנחנו לא חיילים שנשלחו למשימה. יש גם דרך לבצע דברים. לאנשים לא היה לאן ללכת".
נעמה: "התחושה היתה שאין באמת סיבה לגירוש. זה לא רק הפוליטיקה. ברגע שהתקבלה ההחלטה היחס כלפינו היה כאילו אנחנו בוגדים"
בעוד חלק ממשפחתו הקדימה ויצאה את הגוש, צבי נשאר בו עד הסוף. הוא נזכר ביום הגירוש: הוא לא ארז דבר מראש, אפילו המקרר היה עדיין מלא. כשהגיעו החיילים לפנותו, כיבד אותם באבטיח קר.
"ביום הגירוש הרגשתי אחריות גדולה. היה לי חלק גדול בהקמת הגוש, אבל באותו היום הייתי איש פרטי, הייתי צבי הנדל, כל אחד היה לנפשו והתנגד לפי הבנתו. כולם נשארו בבתים עם הציוד וחיכו לחיילים. כשהגיעו החיילים המסכנים, הם היו צריכים לסבול את ההסבר שלנו נגד השחיתות של ראש הממשלה. הם ענו לי שהם ממלאים פקודות".
הרס מפעל חיים
הרס מפעל חייו של צבי לא מרפה ממנו. "מאוד־מאוד התאכזבתי מאריק שרון, היה ברור לי לגמרי שהוא לא מאמין בשום דבר שהוא אומר, מוכן להקריב את כולנו בשביל להציל את עורו ואת משפחתו. הכרתי אותו טוב מדי. האם אני כועס עליו? אין לי על מי לכעוס. הוא מת. גם מועצת יש"ע אכזבה אותי מאוד. לרוב חבריה לא היה אכפת מחבל עזה, מגוש קטיף. אורי אריאל היה בעד באופן מובהק, אבל לא היו הרבה נוספים, וזה נתן את הרשות למשפחת שרון לעשות מה שהם עשו".
נעם: "כילדה הרגשתי שהציבור לא רק שלא רואה אותנו כשליחים, אלא כפורעי חוק, ולא רק זה, אלא גם ככאלה שהרוויחו המון כסף מהפינוי. כל ערב היו עוברים כאן מתרימים ודופקים על הדלתות של הקרווילות, זה היה ממש מטרד. היו לי חברות שנאלצו לעבור ממלון למלון, בדומה למה שעוברים מפוני הצפון היום, אבל היחס אליהן היה שונה לגמרי".
נעמה: "לתקשורת יש חלק מאוד גדול בעניין הזה. בתקופת הגירוש הם ניתבו את דעת הקהל נגדנו. החברה בישראל לא הצליחה להפריד בין העניין הפוליטי לאנושי. אני לא כועסת, כי כעס לא יקדם אותי. גם לא על הקיבוצניקים בעוטף עזה ששמחו לאידנו, אני לא מחכה להתנצלות שלהם. כיום הרבה מהם מודים בטעות שלהם בינם לבין עצמם. כחברה היה נכון שהם יקומו ויגידו את הדברים האלה ויעמידו את הדברים על דיוקם, כי באמת, כמו שנעם אמרה, זה לא נעמה שבוכה על הנדל"ן שלה, אלא מדינת ישראל שהחליטה לוותר על חלק מארץ ישראל, ויש לזה השלכות מרחיקות לכת על הביטחון של המדינה. הייתי מצפה שאחת מהמסקנות הרשמיות מ־7.10 תהיה הכרה בטעות של הגירוש והתנצלות בפני הקורבנות ובפני כל מדינת ישראל".
נעם: "בגוש קטיף התכנסו הרבה אנשים עם כוונות וערכים טובים, אבל הם חיו בבועה. הגירוש הכריח אותם להתפזר ולהביא את הערכים שלהם גם למקומות אחרים"
חשיבותה של פתיחות
נעם: "בגוש קטיף התכנסו הרבה אנשים עם כוונות וערכים טובים, אבל הם חיו בבועה. הגירוש הכריח אותם להתפזר בכל הארץ. מאז היתה להם הזדמנות להכיר סוגי אנשים נוספים בעם, ולהביא את הערכים שלהם גם למקומות אחרים".
נעמה: "כיום אני מבינה את החשיבות הגדולה של הפתיחות ושל החיים המעורבים בכל ההיבטים. בסוף, זאת הדרך להגיע לחברה מאוחדת. כשגדלתי בגוש הבועה הזאת היתה מאוד טובה לי ולמשפחה שלי, אבל כיום אני מבינה שכחברה, כעם ישראל, זה לא בריא לנו להתכנס ולמצוא את המקום הנוח לנו ברמה האישית, וכן, יש חשיבות להתערבבות הזאת. בסוף - הבידול לא משרת אותנו".
מתוך הכאב נולדו גם יוזמות של תקווה. נעם מספרת בגאווה על פרויקט החינוך "ממחלוקת לשיח", פרי שיתוף פעולה בין מרכז קטיף, דרך שירה בנקי ומרכז רבין: "אנחנו מפגישים בני נוער חילונים ודתיים, מלמדים אותם איך לנהל מחלוקות בכבוד, איך להקשיב, ולחיות יחד גם אם לא מסכימים. בעיניי זה מפתח לחברה בריאה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו