אפילו בשנות "היישוב", ובכל העשורים מהקמת המדינה, היינו חברה פוליטית המתבוננת בדמוקרטיוּת של עצמה ומתווכחת עליה. הבעיה היא שהמשפטנים השתלטו על השיח הרפלקטיבי החשוב הזה מאז ההפיכה המשטרית שחולל פה השופט ברק משלהי שנות ה־70 (בקיבוע מעמד מעין־דיקטטורי ליועץ המשפטי לממשלה), וביתר שאת מאז המחטף המשטרי שביצע ללא סמכות באמצעות שני חוקי יסוד בתחילת שנות ה־90.
השתלטות המשפטנים על המשטר בישראל השתקפה גם ברידוד השיח שלנו עליו. המשפטנים אמורים להיות משתתפים חשובים בשיח, לא בלעדיים. השתלטותם עליו במסגרת ההפיכה של ברק ודחיקת אנשי מדע המדינה והיסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה פוליטיוֹת, ואישי ציבור בעלי הכשרה בתחומי הדעת החיוניים האלה - מרדדות את השיח, מחמירות את המשבר החוקתי, הופכות אותו למאבק כוח בלתי מושכל ומקרבות אותנו לאנרכיה או התפוררות.
הנזק שבשיח משפטי בעיקרו על המשטר הדמוקרטי הודגם לאחרונה בשיחה בין ד"ר גדי טאוב, שמוקדי ענייניו הם היסטוריה ואקטואליה במחשבה מדינית, בתרבות ובחברה, לבין המשפטן פרופ' ליאב אורגד, המתמחה במשפט חוקתי, בהֶסכּת "שומר סף" של טאוב ("דמוקרטיה או שלטון המשפטנים"). מה העיקרון שעליו קמה דמוקרטיה ובלעדיו היא נופלת, שאל ד"ר טאוב את פרופ' אורגד.
לא העיקרון ה"פורמלי" של הכרעת רוב, ענה פרופ' אורגד, שהרי עיקרון זה אינו מבטיח את זכויות המיעוטים. הוא לא זז מעמדתו לאורך השיחה הלא קצרה.פה טמון כשל "מקצועי" יסודי שמשפטנים (לא כולם, כמובן) נוטים לו: התעלמות מהדיון המתקיים בעיקרו בהיסטוריה ובפילוסופיה של הפוליטיקה ובמדע המדינה על כינון קולקטיב פוליטי מתוך יחידים חופשיים.
ריבונות העם, או ריבונות האזרחים, היא־היא יסוד הדמוקרטיה, ולא הכלל של הכרעת הרוב. כלל זה של הכרעה ברוב רק נוגע לדרך ההתפתחות של אזרחים חופשיים לכדי עם ריבוני. ליתר דיוק: הכרעת הרוב היא הכלי התפקודי להפיכת צֶבֶר האזרחים לכדי קולקטיב אחד (אמנם לא אחיד) בעל רצון מוגדר פוליטית, היכול לאחוז באופן הזה בריבונות על מדינתו.
הכרעות רוב האזרחים בבחירות לכנסת הופכות אותם ל"עם" במובן הפוליטי. לאורך עשרות שנים של הכרעות רוב מתקיים תהליך של בינוי אומה, העושה את האזרחים לעם ריבוני. ולהפך: פגיעה באפקטיביות של הכרעות אלה, באמצעות השתלטות משפטנים על כל המרחב הפוליטי, מפוררת ומסיגה לאחור את תהליך בינוי האומה, האמור להתקיים בדמוקרטיה לא רק בזמן הקמתה אלא בקביעות וברציפות. משפטיזציה פוגעת בליבת הדמוקרטיה - בריבונות האזרחים, כלומר בבעלותם על מדינתם.
זאת פגיעה בזכות האדם היסודית ביותר. נכון, האזרחים גם זקוקים להגנה משפטית מדורסנות אפשרית של העם הריבון (למרות שהם חלק ממנו, ביחסים דיאלקטיים), אבל רק באמצעות הסדרים חוקתיים שהאזרחים הריבונים, ורק הם, מחוקקים.
המשפטנים מנצלים את הצורך האותנטי הזה בהגנת בית המשפט כדי להשתלט על מנגנוני ההכרעה ללא ריסון ואף ללא כפיפות ללשון החוק - ואז נדרשת הגנה דווקא מפניהם. שהרי שתלטנות המשפטנים מכפיפה את האזרחים היחידים לשלטון שאינו תלוי בהסכמתם, ובזאת מבטלת את עקרון היסוד של הדמוקרטיה.
עיון היסטורי בתהליך חיבורה של הכרזת העצמאות, שניסח לבסוף בן־גוריון, יכול להאיר עיניים. ההכרזה איננה חוקה. היא מסמך היסטורי־פוליטי הקובע ריבונות של העם היהודי, ורק מציין בקצרה זכויות פוליטיות, בלי להזכיר את המשטר הדמוקרטי בשמו.
האם הדמוקרטיה נדחקה לשוליים בהכרזת העצמאות? להפך. מגילת העצמאות קובעת היסטורית ואנליטית את העיקרון המכונן של הדמוקרטיה הישראלית: ריבונות העם. לכן פגיעה בריבונות העם בשם הדמוקרטיה היא הולכת שולל. שלטון המשפטנים מכרסם אנושות בדמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו