עצרת משפחות החטופים השבועית התקיימה הערב (מוצ"ש) בכיכר החטופים שבתל אביב, זאת על רקע הדיווחים הסותרים בנוגע להתקדמות במו"מ ובסימן 4,000 ימים בהם גופתו של סגן הדר גולדין מוחזקת בשבי בעזה.
"אני עומד כאן הלילה, לא בשם תנועה, לא מטעם ארגון ולא כדי לנאום. אני כאן כאלמן. אב שכול. אח שכול. חבר. אזרח", פתח שורד השבי אלי שרעבי, ששוחרר מהשבי בחודש פברואר וגופתו של אחיו יוסי עודנה מוחזקת בידי חמאס. ליאן, אשתו של אלי ובנותיו נויה ויהל ז"ל נרצחו ב-7 באוקטובר.
בין היתר התייחס לחטוף אלון אהל: "בכל יום שעובר מרגע חטיפתו - תחושת הכאב, האבל והאובדן הולכים ומעמיקים. אלון, חברי הקרוב, האהוב, יפה התואר, אמן בעל נפש אצילה ועדינה מחכה שם במחשכי המנהרה. הבטחתי לך שלא אנוח עד לשחרורך והשבתך לחיק משפחתך".
"למי שטוען כי נותרו 'חמישים חטופים' שעוד לא הוחזרו הייתי מציע לנסח מחדש, לדייק, חמישים משפחות חטופות נותרו בעזה. בני המשפחות שואלים את עצמם בכל רגע ורגע - האם יקירנו מצליח לשרוד את הגיהנום הזה? האם ברגעים אלו הוא נתון בסכנת חיים? האם הוא מורעב? מושפל? מוכה? האם הוא עלול להיעלם לנצח באדמת עזה? אתם מבינים איזה שבר זה"?
"להיות מדינה מוסרית, אחראית ומתוקנת פירושו שלא מפקירים איש!",אמר. לא אזרחים. לא חיילים. לא משנה איפה הם מוחזקים. לא משנה באיזה מחיר. כי ברגע שהלב שלנו מפסיק לפעום בשבילם - אנחנו מפסיקים להיות מדינה. זה לא עניין פוליטי. זה לא שאלה של ימין או שמאל. זו שאלה של מוסר. שאלה של אנושיות, שאלה של לב!
"אני רוצה לומר כאן לכל מקבלי ההחלטות: אתם נבחרתם לשרת את העם הזה. בענווה, בצניעות. הזחיחות היא שהביאה עלינו את האסון - ואל לנו לחזור לדפוס ההתנהגות הזה. יש עדיין חטופים בעזה. וכל יום שעובר - הוא יום שלא יחזור. לא נוכל להרשות לעצמנו עוד שתיקה. עוד דחיה. עוד 'אחרי שננצח'. חייבים לסיים את הלחימה הזו - עבור האחים שלנו, החטופים והלוחמים, עבור העם הזה.
הניצחון האמיתי שלנו יהיה כשכולם יחזרו הביתה. כשהילדים יוכלו לשחק ולצחוק עם אבא שוב. כשההורים יוכלו לחבק את בנם האהוב. כשהאחים והאחיות יוכלו לישון בלי סיוטים. כאשר האור יחזור לעיניים של מי שכבר כמעט כיבה אותו. אני חי את השכול. אני נושא אותו איתי לכל מקום, לצד החיים - לא במקומם".
שמחה גולדין: "המאבק שלנו הוא להביא את אלה שהפקרנו"
שמחה גולדין, אביו של סגן הדר גולדין, שנחטף בעת מבצע צוק איתן ומאז מוחזק כחטוף חלל בשבי חמאס, כבר 4,000 ימים אמר: אנחנו לא רק משיבים את הבן שלנו הדר גולדין מידי האויב, אנחנו משיבים את החברה הישראלית לעצמה. וזו דרך ארוכה. אמרנו - מי שלא מחזיר את החללים, ינטוש את הפצועים ויפקיר את החיים. ההנהגה הישראלית הפוליטית, ההנהגה הבטחונית, ההנהגה הדתית לא הקשיבה.
"הם העדיפו את האינטרסים על פני הערכים. הם לא שכחו את הערכים הם החליטו לא לזכור. שילמנו את המחיר ב-7 באוקטובר ביום שמחת תורה, ועדיין 20 חודשים אחר כך, 4,000 יום מתחילת המסע, אנחנו חברה מפקירה.
מה לעשות אתם שואלים? השאלה היא לא מה לעשות, כולם יודעים מה לעשות, השאלה היא מי אנחנו? ואני אומר תהיו הדר. תהיו גולדינים. אנחנו הלוחמים בסדיר ובמילואים. אנחנו לומדים תורה לשמה ולא מחללים אותה כשעושים אותה קרדום לחפור בה.
אנחנו לא מתבכיינים, אנחנו בוכים שצריך. אנחנו לא מוותרים, אנחנו לא מתייאשים אנחנו עוברים דרך הקירות. אנחנו שונאים ספינים - אנחנו אומרים אמת. אנחנו לוקחים אחריות. אנחנו לא מקללים, לא מעליבים איש את רעהו. אנחנו עובדים ביחד באמת ולא מפריחים סיסמאות 'ביחד' אנחנו מבחינים בין טוב לרע. אנחנו הפטריוטים אנחנו הישראלים.
"המאבק שלנו היום הוא ברור: להביא את אלה שהפקרנו. נוכיח שאנו מביאים את החללים, אז יהיה ברור שבכוחנו להביא את הפצועים ואת החיים. זו הייתה התפיסה היהודית מאז ומתמיד, מאז שקבלנו את הצו להיות ישראל. זה הצו - תהיו ישראלים, תהיו הדר".
דבורה עידן: "זו עסקת תיקון. עסקת אמון מחודש"
דבורה עידן, אמו של צחי עידן ז"ל, שנחטף ונרצח בשבי חמאס, והושב כחלל סיפרה על מאבקה למען שחרורו של הדר גולדין לאורך השנים. בכל יום שישי, עמדנו עם לאה ושמחה גולדין ב"חץ השחור" שבעוטף. עמדנו אז, כמו היום, ונאבקנו בשם הערכים -צדק, אחריות, נאמנות לחיילים שנשלחו להגן עלינו. והמחויבות שלא להשאיר חיילים מאחור. צעקנו אז: אל תפקירו את הדר. תחזירו את הדר ואורון לקבר ישראל. ולא החזירו. לצערנו, מאז 7 באוקטובר - גם אנחנו הפכנו למשפחת חטופים. אם לא נחזיר את כולם עכשיו בהסכם אחד - נחזור על אותה טעות נוראה של נטישה, ועכשיו-אסור שנחזור על אותה טעות.
4,000 ימים של הפקרה הם לא רק פצע. הם תמרור אזהרה. הפעם חייבים לתקן. זו ההזדמנות. הסכם אחד, עסקה אחת - שתחזיר את כולם. חיים וחללים. חיילים ואזרחים. בלי הבדלים. זו לא רק עסקת שחרור - זו עסקת תיקון. עסקת אמון מחודש.
אדם חג'אג': "הלב שלי שוכב במנהרות של עזה"
"הלב שלי שוכב אי שם במנהרות של עזה, במקום חשוך, קר, שאין לנו אליו שום גישה, ושם נמצא רום. רום, בן הדוד שלי. הילד שכולו אור, ופתאום נכבה", סיפר אדם חג'אג', בן דוד של רום ברסלבסקי.
645 ימים . 645 ימים בלי תשובות. 645 ימים של תהום בתוך הנשמה. אין יום ואין לילה, רק ציפייה שיום אחד - מישהו ידפוק בדלת. שיום אחד נוכל שוב לראות אותו, לשמוע אותו, לחבק אותו.
רום, שהציל חיים, שעמד על רגליו, נותר שם - כבן אדם שחש שהוא אזרח סוג ב’. כאב שורף. כאב של מי שמרגיש נשכח, מנותק, מופלה. הכאב הזה לא רק שלו. הוא שלנו, שלנו כולם. איך זה ייתכן שבן אדם כזה, שהקריב את עצמו בשביל אחרים, מרגיש כך?
איך אפשר להמשיך ככה? והכאב הגדול מגיע בכל פעם מחדש, בכל “פעימה” - בכל עסקה שבה מחזירים חלק מהחטופים, אבל לא את כולם. הפעימות האלה שוברות אותנו לגמרי. כל פעם שיש רשימה, הלב שלנו מתכווץ. אנחנו לא רק כואבים, אנחנו נשברים.
איך אפשר להילחם באמת, איך אפשר להאמין - כשחלק מהבנים שלנו עדיין בשבי?. אני מדבר פה הערב לא רק כבן דוד של רום, אלא גם כלוחם מילואים בחטיבת כפיר. חטיבה שאיבדה השבוע חמישה לוחמים גיבורים. לחמתי מאות ימים עם חבריי ברצועת עזה.
אני רוצה היום לצעוק צעקה לא רק בשם רום, אלא בשם הלוחמים, בסדיר ובמילואים. "די, הסיוט הזה חייב להיגמר עבור כולנו. עבור החטופים, עבור הלוחמים, עבור המשפחות שלהם. הגיע הזמן שנסיים את זה ונשלים את המשימה. אין ניצחון בלי סיום הלחימה והחזרת כל החטופים והלוחמים הביתה.
אבל אנחנו לא מוותרים. אנחנו לא שותקים. רום לא היה לוחם, אבל ביום ההוא - הוא נלחם. הוא ראה מישהי פצועה קשה, שלושה כדורים בגוף, והוא פשוט רץ. לא הכיר אותה, לא חשב על עצמו - פשוט הציל. ואז נפל בשבי.
רום - אני יודע שאתה שומע אותנו איכשהו. אנחנו יודעים שאתה מחזיק חזק. אנחנו יודעים שלא איבדת תקווה. אנחנו יודעים שאתה לא שותק שם בפנים - שאתה מאמין. שזה מה שמחזיק אותך. שמעדויות ששמענו - אתה לא נשבר. אתה מדליק אור גם שם, במקום הכי חשוך.
אז אח שלי, תחזיק עוד טיפה. עוד קצת. זה מתקרב. אנחנו לא מוותרים עליך, לא מרפים. אתה איתנו בכל צעד, בכל דקה, בכל נשימה. אנחנו מחכים לך. אנחנו אוהבים אותך. אנחנו לא נפסיק להילחם איתך. יחד, ביחד - נמשיך להיאבק. לא נוותר לעולם. עד שתחזור הביתה".
ויקי כהן: "האם עלי לקבל את זה שנמרוד יישאר בסוף הרשימה?"
ויקי, אמו של נמרוד כהן שיתפה: "השבוע, בשעה שכולם מדברים על עיסקאות - סלקציה, מצאתי את עצמי בבקו"ם, היכן שהמסע של נמרוד הבן שלי התחיל. שם נזכרתי ברגע בו הפך הילד שלי מאזרח לחייל, לבש את מדי הזית שמייצגים עבורי את ערך הערבות ההדדית שבזכותו אנחנו חיים פה במדינת ישראל.
נזכרתי ברגע הזה והתבוננתי במתגייסים החדשים, ובעיקר באימהות שלהם, ראיתי את הדאגה והחשש בעיניים שלהן ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי: האם הן בטוחות שמדינת ישראל תעשה הכל להשיב את ילדיהם אליהן? ואז התחלתי לשאול את עצמי: מתי מדינת ישראל תחזיר לי את הילד שלי? האם עלי לקבל כמובן מאליו את זה שנמרוד שלי יישאר בסוף הרשימה? אני לא מקבלת את זה בשום צורה!
"חייל בצה"ל, שנשלח על ידי מדינת ישראל לקרב, הגן בגופו על אזרחים - ונחטף באכזריות, לא שווה פחות מאזרח! אני רוצה את נמרוד שלי עכשיו ולא לחכות לו עוד 4,000 יום. בעוד שלושה ימים, נמרוד יציין בשבי יום הולדת 21 - גיל שמסמל חופש חסר דאגות, טיול אחרי צבא. אבל נמרוד לא בחופש, עם מלא דאגות, ובטח לא מתכנן את הטיול הגדול". בהמשך הציגה את הקוביה ההונגרית בה נהג לשחק נמרוד, ונמצאה אחרי 7 באוקטובר. "הגיע הזמן שהוא ישחק בה שוב", ציינה. "הגיע הזמן להחזיר את נמרוד, ואת כל שאר החטופים - החיים והחללים. בהסכם. בעיסקה אחת. בלי פעימות. ובלי סלקציות".
חירות נמרודי, אמא של תמיד נמרודי סיפרה: "היום הוא היום ה-645 שאני מתגעגעת לשיחות האינסופיות שלנו לתוך הלילה. בכל יום שעבר מאז אני אני מנסה להדחיק את סרטוני החטיפה של תמיר, מנסה לקרצף מהזיכרון את מבט האימה בעיניו, את ההתעללויות, את החטיפה. ומה תגיד אמא שגוננה על הילד שלה כל החיים, רואה אותו חסר אונים ולא יכולה לעשות דבר כדי להציל אותך מלחוות זוועות כאלה.
איפה הייתה ההנהגה? עם חזרתו של ראש הממשלה מוושינגטון פרסמה לשכתו ש'כל המטרות שנתניהו ביקש להשיג בביקור - הושגו' כל המטרות הושגו? כל המטרות, אדוני ראש הממשלה? האם זה אומר, חלילה, ששחרור החטופים לא היה חלק ממטרות הביקור שלך? מטרות התקיפה באיראן הושגו - בהסכם ומבלי להפיל את השלטון האירני. מטרות המלחמה בלבנון הושגו - בהסכם ומבלי לחסל את חיזבאללה".
"הגיע הזמן, אדוני ראש הממשלה, להשיג את מטרת העל של המלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה". היא הציגה את משקפיו של תמיר שנמצאו לאחר 7 באוקטובר. "הגיע הזמן שהוא ישתמש בהם שוב. הגיע הזמן להחזיר את תמיר, ואת כל שאר החטופים - החיים והחללים - בהסכם. בעסקה אחת. בלי פעימות. ובלי סלקציות.
ענת אנגרסט, אמו של מתן אנגרסט: "היום הוא היום ה-645 שאני מתגעגעת לחיבוק הדב שלו כשהוא מגיע מהצבא, לבוש במדים שהוא כל כך גאה בהם. אני פה היום על הבמה במקום ללוות את מתן בתהליך השיקום שלו ולמה? כי מתן שלי חייל כי מתן נפצע קשה כשהוא לבוש במדי צה"ל, אז השאירו אותו מאחור. החטא של מתן הוא שהוא בחר להתגייס, ולהיות לוחם, ולצאת ביום אסוננו להילחם יחד עם חבריו לצוות פרץ, צוות הטנק הגיבורים מול מאות מחבלים שנשפכו לשטח ישראל ונהרו לכיוון מוצב נחל עוז והקיבוצים. מתן נלחם עלינו - ומקבלי ההחלטות בחרו שלא להילחם עליו. כי הוא חייל. הראשון להציל - האחרון להינצל.
"מדינת ישראל, שהציבה את החיילים בחזית - שמה אותם בסוף הרשימה. והם שם, ילדים בני עשרים, לבד. מנסים לשרוד את פציעות הקרבות ההרואיים, החקירות, העינויים, מכות החשמל, הרעב והבדידות. אני פונה אליך שר הביטחון - כאחראי על חייהם, חירותם וכבודם של חיילי צה"ל. אני פונה אליך, אדוני ראש הממשלה: אל תלכו על עסקאות חלקיות הן משאירות אנשים מאחור הן השאירו את כל החיילים מאחור".
"מתחילת המלחמה, כבר 645 ימים אף חייל לא חזר לשיקום, אף חלל צה"ל לא חזר לקבורה. והיום אנחנו מציינים את המספר הבלתי נתפש 4000 יום שסגן הדר גולדין נמצא שם - הוא תמרור האזהרה של כולנו. וכמו חירות, ויקי ו - לאה גולדין, גם אני רואה את עיני אימהות הלוחמים שמסתכלות עלינו, על אימהות של חיילים שמדינת ישראל לא עשתה הכל כדי להציל אותם - הן יודעות שגורלן יכול להיות דומה לגורלנו. ובשביל שזה לא יקרה צריך להחזיר את מתן, ואת כולם הביתה. את החטופים, את החיילים, את הלוחמות והלוחמים, את המילואימניקים, את העקורים מביתם - את כולם צריך להחזיר הביתה".
בהמשך הציגה את התיק של מתן, שנמצא לאחרונה ברצועת עזה והושב אליה. "הגיע הזמן שמתן ישתמש בתיק הזה, לטיול, לחופש! הגיע הזמן להחזיר את מתן, ואת כל שאר החטופים - החיים והחללים - בהסכם. בעיסקה אחת. בלי פעימות. ובלי סלקציות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו