הלב נצמד לכל פיסת תקווה - הלוואי שהפעם זה יקרה

השעה 4 לפנות בוקר. טיסת הלילה שלנו מישראל לניו יורק בדיוק עוברת מעל מדינות אירופה. רחש המטוס הצליח להרדים כמעט את כל נוסעיו. מימיני מנמנם בן דודתי שכבר מזמן הפך שותף פעיל במסעות הללו מעבר לים. לא ייאמן, אני חושב לעצמי. לא ייאמן שאני על מטוס, מקבל שירות מדיילות ואביתר מתחת לאדמה בלי אוכל ובלי מים. אביתר סופר את השניות בלי לדעת אם בכלל הוא יחזור ואני סופר את השעות עד הנחיתה.

לא ייאמן שאנחנו שוב בדרך לארצות הברית כדי לבקש את עזרתם של האמריקנים לעשות כל שביכולתם להגיע לעסקת חטופים. לא ייאמן שאת רוב הז'יטונים שלנו אנחנו שמים על נשיאה של המעצמה מעבר לים, במקום להתרוצץ במסדרונות הכנסת.

מאז שטראמפ נבחר, הפכתי בצורה טבעית ל"שר החוץ" של המשפחה ושל המאבק לשחרור אביתר. מאז אוקטובר 2023 החתמתי את הדרכון שלי כבר עשרות פעמים, הכל במטרה להביא את בעיית החטופים לכמה שיותר פוליטיקאים ומשפיעים. אבל בסוף ינואר 2025 התברר לנו שהחתימות הכי חשובות הן אלו האליפטיות בנמל התעופה האמריקני JFK.

הפחד להתאכזב

גורלו של אביתר תלוי לא רק בשובים שלו ובפעולות הישראליות אל מול חמאס, אלא גם ואולי אף במיוחד - אביתר תלוי בעניינה של ארצות הברית בנושא. בחצי השנה האחרונה, הפסקנו להאמין שיש פתרון צבאי למשבר הזה. הבנו שלחץ צבאי הוא אמצעי להשגת המטרה, אך הגענו למסקנה שרק הסכם (אחראי כמה שניתן) עם השטן יכול להציל את החטופים.

מאז ינואר 2025 "ביליתי" את רוב הזמן שלי בארה"ב, והנה, לאחר הפסקה של שבוע בארץ אני מוצא את עצמי שוב על מטוס מעל האוקיינוס האטלנטי. בימים האחרונים אנו עדים שוב לאופטימיות ולעניין רב באוויר התקשורתי באשר למצב המו"מ לשחרור החטופים. אני כבר למוד קרבות, הראש מסרב להאמין שיש כאן משהו אמיתי. המוח כבר התרגל להגיב עם מנגנון פסימיות שפיתח לעצמו - הרי התאכזבנו כבר עשרות פעמים בעבר. כל אכזבה כזאת מפרקת אותך לחתיכות.

אבל הלב, אוי הלב. הלב נצמד לכל פיסת תקווה, לא משנה כמה היא קטנה. לא משנה כמה הוא כבר מכיר את התרגיל. הלב תמיד רוצה להאמין שהנה - עוד רגע זה קורה. עוד רגע אביתר בבית. ומה הכי גרוע? הלב משכנע את הראש. אני כבר מתחיל לעשות חשבונות - אולי הפעם נזכה בגורל ואביתר יגיע בעשירייה הפותחת? אולי אפילו בשמינייה? רגע, ואם הוא לא שם? ניאלץ לחכות עוד חודשיים בלי לדעת מה יעלה בגורלו שוב? כמו שחווינו בפברואר האחרון?

מי שאינם משפחת חטופים לא מסוגלים להבין את התסכול, את הכאב ואת הפחד שיש באכזבה מהסוג הזה. זאת תחושה שתופסת את הבטן עמוק ומסובבת אותה חזק עד שהרגליים לא מסוגלות לשאת. כמו ב־7 באוקטובר. כל חטוף שחוזר זו חגיגה של חיים, אבל כל חטוף שנשאר שם זה אסון בלתי נתפס. אביתר מחכה לנגן בגיטרה שלו.

אל תתנו לפצע לדמם

אביתר כולה בן 24, מחכה לטייל בעולם ולטרוף כל מה שיש לחיים האלה להציע. אביתר מחכה לחבק את אחותו הקטנה ולתת לה טיפים על החיים. הוא מחכה לשאול לשלומם של ההורים, ובטח משתגע שהוא לא יכול לעשות את זה. "הם בטח מתים מדאגה" הוא חושב לעצמו עכשיו.

ב־1 באוגוסט 2014, עם כניסת הפסקת האש בין ישראל לעזה במבצע "צוק איתן", נחטף הדר גולדין. מאז הוא מוחזק בידי המחבלים כמעט 4,000 ימים. עבור חמאס הדר הפך סמל לעוצמתם ומנגד סמל לחולשת הציונים ומדינת ישראל. 4,000 ימים הם בערך 11 שנים של כישלון צורב להשיב גופה אחת.

לאחרונה פגשתי את אחיו התאום של הדר - צור, ואף השתתפנו יחד בפגישות בבית הלבן. אחרי יותר מעשור של מלחמה על אח, צור צבר ניסיון חיים של מאה שלמה. הוא מסתכל למנהיגים שהוא פוגש ישר בעיניים ודורש בלי להתבלבל: אל תתנו למשפחות אחרות להפוך למשפחת גולדין. אל תתנו לאח של אביתר דוד להפוך לאח של הדר גולדין. אל תתנו לפצע המדמם בעם ישראל להמשיך לדמם.

השעון מראה 5:55 בשעה המקומית, וגלגל המטוס נוגע במסלול הנחיתה. השמש הזורחת צובעת את השמיים בכתום. מתן ואני מסתכלים אחד על השני, לוקחים נשימה עמוקה, ויוצאים שוב למסע, בתקווה שזאת הפעם האחרונה.

עילי דוד הוא אחיו של החטוף אביתר דוד; משפחתו של אביתר מקיימת בכיכר החטופים ג׳אם מדי חמישי בשעה 20:00