קשה לכתוב על שיבה הביתה כשחטופים עדיין כלואים בעזה וחיילי צה”ל נלחמים בכל החזיתות. הכאב הזה מלווה אותנו בכל רגע, ואין יום שבו אנחנו לא חושבים עליהם ומתפללים לשלומם.
אבל דווקא מהמקום הזה – של כאב, של נאמנות, של רצון להתחיל לבנות מחדש – ציפינו שהמדינה תעמוד מאחורינו. שתשמור על המעט שנשאר מהברית בינה לבין האזרחים שנפגעו יותר מכולם.
ב-7 באוקטובר איבדנו הכול – חיים, בתים, שכנים, תחושת ביטחון. אבל התחושה הקשה ביותר הייתה שאיבדנו גם את האמון – הוא נשבר באותו בוקר נורא, כשנאלצנו להבין שהמדינה לא הייתה שם כשזה קרה.
אבל משהו התחיל להשתקם. בזכות עבודה מסורה ואינטנסיבית של צוותי השטח של מנהלת תקומה, ולצד מסרים ברורים ממקבלי החלטות, האמון החל לשוב, בזהירות.
זה לא היה פשוט, אבל הייתה תחושה שמשהו נבנה – שהתשתית לשיקום אמיתי מתחילה להתרקם. עכשיו? עכשיו הכול שוב נשבר.
ההחלטה לשלול מאיתנו – תושבי היישובים האדומים – את מענק השיבה הביתה, היא הרבה יותר ממהלך תקציבי. זו סטירה בפרצופם של האנשים שנפגעו באופן הקשה ביותר. דווקא אנחנו – שלמעלה משני וחצי *שנים* כבר מחוץ לבתינו. דווקא אנחנו – ששילמנו את המחיר הגבוה ביותר. דווקא לנו – לא מגיע?
היו החלטות ממשלה ברורות. היו התחייבויות פומביות. היו התייחסויות מצד המדינה – כולל מצדך, מר פרידמן – שברגע שתוסר המניעה הביטחונית, יינתן גם לנו, כמו לכל השאר, מענק שיבה הביתה. אתה בעצמך, רק לפני חודש וחצי, בכינוס במועצה האזורית אשכול, אמרת את זה – מול הנהגות היישובים והמועצה.
ועכשיו? עכשיו אתם היחידים שטוענים – לא מגיע. כשכל יתר הגורמים אומרים לכם שזה לא סביר, שזה לא הגון, שזה נוגד הבטחות – אולי הגיע הזמן לעצור ולשאול את עצמכם: האם משהו השתבש?
ולך, השר זאב אלקין, אנחנו פונים ישירות. כששאלנו, ביקשנו, פנינו – לא קיבלנו ממך אפילו אמירה של “אבחן, אבדוק, אנסה לעזור”. קיבלנו הסברים קרים, טכניים, מדוקלמים – למה לא מגיע לנו. מול כל תושב שפנה – שוב ושוב חזרת בעקשנות: לא מגיע. לא מגיע.
לכן גם בדיון השבוע בוועדת הכלכלה היה ברור לכולם, וליו”ר הועדה דוד ביטן, שהמענק שקיבלו כל התושבים שכבר חזרו בצפון ובדרום צריך להיות מועבר גם לתושבי היישובים האדומים בעוטף. הוחלט שתתקיים פגישה לסגירת הפרטים. ואז אתה פשוט ביטלת את הישיבה. סגרת את הדלת.
וזה כבר לא דיון מדיניות. זו הפקרה. כי אם יש רגע שבו האמון היה אמור להתחדש – זה עכשיו. זה הרגע שבו תושבים חוזרים לבית ההרוס, למושב החרב, לחדרים הריקים. זה הרגע שבו המדינה אמורה לומר: אנחנו איתכם. לא שכחנו אתכם. אבל כשמענק השיבה נשלל דווקא אז, אנחנו מבינים שזה לא רק כסף שנלקח – זו תחושת שייכות.
זו תחושת בגידה.
ואם נודה באמת – דווקא ממך, אביעד, ציפינו ליותר. אתה שבאת מבחוץ, שהבטחת גישה חדשה, הוגנת, לא מקובעת – היינו בטוחים שתחפש פתרון. שתחפש צדק.אבל שמענו אותך בדיון בכנסת, וזה היה רגע של אכזבה עמוקה.
אל תתבלבלו – אנחנו לא נוותר. לא כי אנחנו מחפשים הטבות, אלא כי זה מאבק על מה שנשאר מהברית בין מדינה לאזרחיה. כי אם גם את זה תיקחו – מה עוד יישאר? אנחנו עוד רוצים להאמין שאפשר לתקן. אבל הזמן אוזל. ואנחנו – לא נשתוק
זהר ליבנה מזרחי, מזכירת קיבוץ רעים וחברת פורום הביתה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו