לפעמים, בשבעה, מגיעים אנשים שאיש אינו מכיר. נכנסים במבט מתנצל, לפעמים דווקא מרימים ראש, מחפשים למי ללחוץ את היד. אומרים מילה טובה, מחבקים. שהמשפחה תדע שהיא לא לבד.
ככה, בשקט, מגיעים גם אנשי קיבוץ שמרת לכל משפחה של חלל שנהרג מאז אוקטובר אשתקד. מניחים מארז עם עוגה כשרה שהכינו בבית, איזה שמן מיוחד או אבוקדו שגדל בקיבוץ. ותמיד־תמיד גם מוסיפים מכתב, עם הקדשה אישית, השתתפות מלאה בצער. לא רק על הנייר. חבורה של אנשים טובים, שאחרי האסון הכפול שפקד את שמרת החליטו לא להשאיר אף משפחה שכולה לבד.
ביממה אחת באוקטובר 24' הם איבדו את סמל עידו בן צבי ואת רס"ב (מיל') גיא עידן, בני הקיבוץ. ודווקא מתוך השבר הם יזמו פרויקט שנועד לעשות טוב בשביל האחר.
"הטרגדיה של הקיבוץ, שהיא גם הטרגדיה שלי, הובילה אותנו למהלך הזה של להנכיח, ולא להנציח", אומר לי עמיר, אבא של עידו.
מיזם של קהילה
כמעט תשעה חודשים עברו מאז נהרג הבן שלו בעזה, בפיצוץ מטען שגבה את חייהם של שלושה חיילים. במשפחה כבר הספיקו להקים כמה מפעלים קטנים להנכחה של עידו. אחד מהם הוא מיזם מאורגן של קהילה שלמה מקיבוץ בגליל המערבי, שכבר כמעט שנה מקפידה לבקר כל משפחה שכולה.
"שואלים אותי מאיפה הכוחות, ואני לא יודע באמת מאיפה הכוחות", הוא לוקח נשימה עמוקה. "אין כוח האינרציה, זו מעין בחירה יומיומית להתמודד ולעשות דברים שיכולים להשפיע לטובה על הסביבה, גם מתוך הזיכרון שזה מי שעידו היה".
יום שחור באוקטובר
עידו, בן 21 במותו, הוא הבן של עמיר (50), מנהל חברת שיווק, ושרון (49), מעצבת פנים. אח של אורי (19) ונעמה (16). ילד שעמיר מגדיר כהכי גבר, שחקן כדורגל וכדורעף, שידע לבלות כמו נער אבל גם להציב לעצמו מטרות ולעמוד בהן, כמו להעלות פרופיל כדי להתגייס ליחידה מובחרת בשריון.
הקול שלו שקט כשהוא מספר על אותו יום קשה באוקטובר. תחילה הגיעה ההודעה על מותו של בן הקיבוץ וחבר המשפחה גיא עידן. גיא נשוי לשרונה, והוא אבא של ליבי (18) ואבישג (14). "איש גדול עם לב ענק", כפי שהגדירו אותו בקיבוץ, שבתפקידו כרבש"ץ הקיבוץ נתן תחושת ביטחון לקהילה שלמה.
גיא נהרג ב־24 באוקטובר בלבנון, בפיצוץ מבנה שקיפח את חייהם של חמישה לוחמים. בן 51 היה במותו. עמיר היה עסוק בסידורי ההלוויה של גיא כשהקצינים בישרו לו על עידו - "והכל התערבב ביחד", הוא מושך בכתפיו. "רגע אחרי ההלוויה של גיא היתה ההלוויה של הבן שלי, וכל אחד יושב שבעה משלו, במרחק של 100 מטר זה מזה, כשברקע כל הזמן יורים עלינו טילים מלבנון. מלבד חברים ומכרים, הגיעו אלינו כל מיני אנשים שלא היה לי מושג מי הם ולא הבנתי למה הם באו.
"רק אחרי ששרון ואני התחלנו לברר, הבנו שעם ישראל הטוב הגיע לנחם את משפחת החייל שנפל, וזו חוויה עוצמתית. הגיעו דתיים וחילונים וערבים ודרוזים. כשעידו היה בשנת שירות, הוא עבד עם נוער בדואי בכפר הנוער ניצנה, אז הגיעו גם בדואים מהדרום. זה חיזק אותנו ונתן לנו הרגשה טובה. "ביום האחרון של השבעה ישבתי עם כמה חברים וראש צח"י של שמרת, והחלטנו לארגן ביקורים אצל משפחות שכולות. המטרה שלנו היא בעיקר להגיד שאנחנו חווינו את מה שהם חווים, ובאנו להשתתף בצערם. אני באופן אישי נושא את הצער הזה שאנחנו חווינו, ובאמת ובתמים משתתף בצער של המשפחה האחרת, וזה משמעותי".
רשימה בקובץ אקסל
מה שהתחיל כהודעת ווטסאפ קיבוצית על התארגנות לביקורי ניחומים, התפתח למיזם של כמעט 50 משתתפים. עמיר מראה לי קובץ מתעדכן ובו טבלה עם שמות הנופלים, פרטי השבעה כולל כתובת ותאריכים, ועמודה נוספת להירשם לביקור ניחומים.
כשאנחנו משוחחים, יש שם כמעט 100 נופלים, כולל שבעת ההרוגים באסון הנגמ"ש "פומה" וחמשת הנופלים בבית חאנון שלשום.
קובץ האקסל של הקיבוץ הופך לרשימה אינסופית. וברשימת המבקרים עשרות מתנדבים, ותיקי הקיבוץ וגם חדשים. פנסיונרים לצד הורים צעירים לילדים. פשוט חבורה של אנשים טובים.
"אתה לוקח את הכאב ובונה ממנו את היכולת להיות שם בשביל האחר", מסביר מיכאל קישון (73), ממקימי הקיבוץ, שיחד עם אשתו תלמה (74) מקפיד לעשות טוב למען אחרים.
הוא פעיל בתנועה הקיבוצית, ובעברו היה אחראי על הקמת היישובים הצעירים. תלמה מורה לחינוך גופני ועוסקת בסיעוד. כיום שניהםבפנסיה, אבל ממלאים את זמנם בעשייה חברתית. מיכאל מתנדב בחקלאות ובשיפוץ קיבוצים שנפגעו במלחמה, תלמה אחראית על הגמלאים בקיבוץ. יש להם שני ילדים וארבעה נכדים, וכולם בשמרת.
זהו קיבוץ קטן, כ־700 תושבים, מהראשונים שהוקמו על ידי ניצולי שואה. קיבוץ שספג לא מעט לאורך השנים. "לאסון הזה שבו נהרגו גיא ועידו הגענו גם ככה מוחלשים", אומרת תלמה.
"אחרי 7 באוקטובר התגלה ששניים מהחטופים שבינתיים הוחזרו הם קרובי משפחה של בני הקיבוץ. הם הוחזרו בינתיים, אבל זו טלטלה מאוד גדולה, וכשגיא ועידו נהרגו הרגשנו ממש שקיבלנו מכה חזקה. אנחנו מאוד התחזקנו בזכות אחרים, והחלטנו לחזק. היה עדיף שלא יהיה לנו על מה לנחם, אבל בסיטואציה הקשה הזו ברור לנו מאליו ששני הצדדים מקבלים כוחות.
"זה תמיד מפתיע, מרגש ומעניין. באחד הביקורים האחרונים ישבנו עם סבתא של החלל. אישה נחושה, מלאת אופטימיות. היא סיפרה שהיא שואבת את הכוחות מהעם. אותו עם שעמד על הדגליים כדי ללוות את מסע ההלוויה, שבא לנחם, שבא לחזק. אמרה שהם מאוד מכירים תודה על כל מפגש כזה. וגם אנחנו מוצאים בביקורים האלה הרבה כוח ונשמה".
ארץ ישראל היפה
תלמה ומיכאל והמתנדבים הנוספים נסעו לבקר משפחות בכל רחבי הארץ, ופגשו ופוגשים את אנשי ארץ ישראל היפה.
תלמה מספרת איך בדרך חזרה הם מעכלים. כותבים בקבוצת המבקרים את התגובות והמחשבות, מספרים על החיבוק החם, על לחיצת היד הנבוכה, על התחושה שיכלו לחזק, ולו לרגע אחד, משפחה ברגעים הכי קשים שלה.
"יש משפחות שבקושי מגיעים אליהן לנחם, ואין תמיכה מסביב. ואז אנחנו מגיעים עם המכתב והחיבוק, ויודעים שנתנו עוד כתף למשפחה כואבת", מדגיש מיכאל. "ואנחנו גם מייחלים שלא יהיו יותר הרוגים, ושהחטופים יחזרו, ושהקהילות ישוקמו. ואנחנו מנסים לעשות טוב כדי שהטוב הזה יקרה. כל עשייה שיש בה נתינה היא מחזקת".
- לאתר העמותה "בשביל עידו": https://bishvil-ido.com