"חווינו לא מעט אתגרים", ירין רובל אומר ולוקח נשימה עמוקה. "לידנו יש בתים שנחרבו לגמרי, ואצלנו רק החלונות התנפצו ותריסים התפרקו. אז כמה זכוכיות נשברו, וזה כואב, אבל אי אפשר לשבור את הרוח שלנו".
הוא נעמד ליד לוחות דיקט המפרידים בין חצר הבית לסלון. פעם היו כאן חלונות הזזה גדולים, אבל אז טיל ששוגר מאיראן פגע בשכונה שבה גר ירין בראשון לציון, והבית ספג. הרשויות עדיין לא הספיקו לאסוף את מי ומה שצריך כדי לתקן, וירין ובני משפחתו רצו לסדר את הבית במהירות האפשרית. אז בינתיים לוחות דיקט מחליפים את החלונות. עד עכשיו, כמעט שלושה שבועות אחרי פגיעת הטיל, ירין מוצא שברי זכוכיות. במרפסת, בסלון, על הדשא הסינתטי. שאריות מלחמה שפשוט לא עוזבות.
זו לא הפעם הראשונה שבה מלחמות ישראל משפיעות באופן אישי על ירין. פגשתי אותו ב־2014 בשלהי "צוק איתן", בשבעה על אחיו סמ"ר בניה רובל שנהרג בקרב ב־19 ביולי 2014. מתוך השבר הגדול ירין ובני המשפחה גילו תעצומות נפש והבטיחו שלא ייפלו. מתוך הכאב הם צמחו והקימו מפעלי הנצחה לזכר בניה, כמו קפטריה ניידת לחלוקת כריכים ושתייה חמה למאושפזים ולבני משפחותיהם והדפסת תפילת הדרך עם תמונתו.
11 שנים לאחר מכן, ירין (35) נשוי למעיין, בת גילו, ויש להם כבר ארבעה ילדים - איתן בניה (10), תהל (7), לביא (5 וחצי) והראל (3). מתחילת "חרבות ברזל" ירין התגייס למילואים בחטיבה 300. בכל פעם שיצא אליהם, הילדים היו מתנגדים.
"היה להם מאוד קשה", הוא נזכר. "הם לא מבינים איך בתור אח שכול אני הולך למילואים. הם גדלו לצד השכול. מבחינתם, אני יכול ללכת ולא לחזור, הרי זה כבר קרה פעם במשפחה. אבל הסברתי להם שחשוב לי, וגם כשהתחילה המלחמה עם איראן נסעתי לצפון. לא חשבתי שאחזור כל כך מהר".
בוקר שחור
בשבת 14 ביוני 2025, לפנות בוקר, טיל איראני פגע בראשון לציון. שני בני אדם נהרגו, קירות רעדו, ומבנים שלמים קרסו תחת הנפץ וההדף. במקביל להתרעות, ירין קיבל התרעה של מערכת האזעקה הביתית. "הסתכלתי באמצעות הטלפון במצלמות של הבית וראיתי שאין ויטרינה בסלון, שכל החצר פרוצה. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה, עד שנפל לי האסימון שהבית נפגע. ניסיתי להתקשר לאשתי, אבל היא לא היתה זמינה כי היא והילדים ירדו למקלט שבקומת המרתף של הבית.
"הסתכלתי שוב במצלמות וראיתי שתריסים עפו וכל הסלון זכוכיות. לא ידעתי אם כולם בסדר. כתבתי לאשתי שלא תיבהל. היא והילדים שמעו בום עצום והרגישו את הרעד בכל הבית. מעיין הבינה שהבית נפגע, אבל היא הושיבה את הילדים ואמרה להם שלא משנה מה קורה למעלה, העיקר שהם בסדר למטה בתוך הבית".
רגע אחרי שהבין שהבית נפגע, ירין שלח הודעה לאחיו הגדול שיגיע לעזור. בדיעבד גילה שגם מעיין כבר כתבה לו. גם הוריו שמעו שהבית נפגע, ואמו מיהרה לסייע. כשעתיים אחרי שהטיל פגע ירין הגיע הביתה.
"מנסים להבין מה קרה"
"ראיתי שדה קרב אצלי בבית. הרחובות היו חסומים, הטיל פגע בלא מעט בתים בסביבה. ואז הגעתי וראיתי את מעיין מחוץ לבית. היא הוציאה שולחן עם משחקים כדי שלילדים יהיה משהו לעשות בזמן שאנחנו מנסים להבין מה קרה בבית.
"הבנו שאנחנו צריכים לסדר את כל מה שאפשר, כדי שלפחות נוכל להישאר לישון בבית. במשך כל 12 הימים של המלחמה ישנו במקלט. העדפתי לא לצאת מהבית כדי לא להשאיר אותו פרוץ, וסגרתי את החלונות באמצעות לוחות. אני עדיין מחכה שיהיה אפשר לסדר אותם לגמרי".
ירין וחבריו עבדו שעות ארוכות כדי להפוך את הבית ראוי למגורים. אפילו חברים של בניה, שאיתם שמרו על קשר לאורך השנים, הגיעו למקום ועזרו. ובתוך המהומה תהל היתה אמורה לחגוג יום הולדת 7.
"הבת שלי היתה אמורה לחגוג כמה ימים אחרי, ומאוד התבאסה. מתנדבים מארגון 'משפחה אחת', שתומך במשפחות שכולות ונפגעי פעולות איבה שאני חבר בו מאז שאחי נהרג, הגיעו עם עוגות ובלונים ומלא הפתעות. עשו לה הרבה שמח בתוך כל הבלגן הגדול. אחרי שבועיים תלינו בלונים ושלטים על הדיקטים והשלמנו לה את המסיבה".
אי אפשר להתעלם מהעובדה ש־11 שנים אחרי שבניה נהרג בעזה, חיילינו שוב בסמטאות הרצחניות. הקרבות בעזה של 2014 גבו אז עשרות חללים. בקרבות בעזה של היום נהרגו מאות. בין עזה לאיראן, ירין מבטיח שהוא לא מאבד את הכוחות.
"שואלים אותי כל הזמן על השכול", קולו של ירין נמוך. "אז זה לא קל, אבל זה מחשל. השכול הוא לא זמני. הוא מלווה אותנו כל הזמן, וכל אתגר נוסף דורש יותר תעצומות נפש. אבל אנחנו חזקים, וכל הזמן מקבלים חיזוקים.
"לאחרונה משפחתו של חייל שנהרג בלחימה יצרה קשר עם אמא שלי וסיפרה לה שבין החפצים שלו הם מצאו את תפילת הדרך עם התמונה של בניה, וזה מרגש לדעת שהחייל לקח איתו ללחימה את תפילת הדרך של בניה. עם כל הקושי, אני יודע שהמוות של בניה לא היה לשווא. הלוואי שסוף־סוף ימוטטו את האויבים, יחזירו את החטופים ולא ייהרגו עוד חיילים. זה חייב להיגמר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו