עם סנקציות - בלי סנקציות: זה לא מה שיפתור את בעיית הגיוס

אתחיל באמירה ברורה: חייבת להיות נורמה המעוגנת בחוק וקובעת כי כל אזרחי המדינה מחויבים לשרת שירות צבאי או אזרחי. נורמה זו צריכה להיות גורפת ולחול גם על הציבור החרדי ועל הציבור הערבי.

אלא שכוונת צה"ל להוציא צווי גיוס ל 54,000 חרדים המצויים בסטטוס עריקים, לא תפתור כבמטה קסם בעיית שורש, המלווה את החברה הישראלית מאז קום המדינה.

הקושי אינו רק ענין טכני ואינו קשור לקיבולת הכליאה בבתי הכלא הצבאיים, המאפשרת לעצור רק מאות מבין עשרות אלפי העריקים.

הבעיה העיקרית גם אינה מתמצה רק בצרכים המבצעיים של צה"ל מחד גיסא ובחשש החרדים כי השירות לא יתאים לאורח החיים החרדי מאידך גיסא.

בעיית השורש היא תרבותית. חלק משמעותי מהציבור החרדי אינו ציוני ולפיכך אינו רואה את עצמו מחויב בהגנה על מדינת ישראל. שונים הדבר כאשר מדובר בשלומו של עם ישראל. כאן קיימת מחויבות גדולה גם בציבור החרדי. לא בכדי ניתן לראות את ארגוני ההצלה והצדקה מאוישים על ידי ציבור חרדי גדול, אשר לשם פיקוח הנפש ושמירה על עם ישראל, מוכן להתייצב גם בשבת.

את הצורך האמיתי של צה"ל בהרחבת השורות ואת הכעס (המוצדק) הקיים בקרב הציבור הנושא את האלונקה, כלפי אלה שאינם משרתים, חייבת מדינת ישראל לנתב לאפיקים פרקטיים ולא להוצאת קיטור.

אפיון הבעיה והבנת שורשיה, הם תנאים הכרחיים למציאת הפתרון, אשר יביא בהדרגה את הציבור החרדי להשתתף בחובה לשרת ואף לראות בה זכות.

בטווח הזמן המיידי רצוי לאמץ שלושה עקרונות:

• חובת השירות (הצבאי או האזרחי) חלה על כולם, לרבות על הציבור החרדי, הערבי ומשתמטים מכל חלקי החברה. הגדרת הבעיה כגורפת תצמצם את תגובת הנגד בציבור החרדי ואת ההקצנה בקרב מנהיגיו הרוחניים.
• מי שאינו משרת אינו מתוקצב. הפעלת סנקציות כלכליות על כלל הציבור שאינו משרת, אפקטיבית יותר ממעצרים, אשר רק יחריפו את הבעיה. בקצה ההפוך של הפירמידה יהיו חיילי המילואים ובעיקר הלוחמים, אשר המדינה חייבת לתקצב ולתגמל בכל דרך אפשרית.
• סוכני הגיוס הטובים ביותר של האוכלוסיה החרדית הם החרדים. כבר כיום קיימים בשטח מספר ארגונים המפעילים "לשכות גיוס" מקומיות ויודעים כיצד לפנות לקהילה בדרך הטובה ביותר. ארגונים אלה צריכים להיות מתוקצבים על ידי המדינה, תוך הגדרת יעדי גיוס מדידים.

בטווח הרחוק יותר חייב לחול שינוי תרבותי.

מנהיגי הציבור החרדי יהיו חייבים להבין שהסאה הוגדשה ושהאחוז ההולך וגדל של החרדים בקרב אוכלוסיית המדינה מחייב אותם להיות חלק ממנה. את חומות השטעטל בין ימינו נהיה חייבים לפרוץ והחרדים יהיו חייבים ליטול חלק לא רק בהנהגת המדינה, אלא גם בשוק העבודה ובהשתתפות בשמירת בטחונה.

הציבור החילוני והמסורתי מצידו, יצטרך לקבל את החשיבות שרואה הציבור החרדי בלימוד התורה ואת אורח החיים החרדי כלגיטימי, מבלי שיעשה נסיון לשנות אותו.

שינוי זה יחול בשילוב שבין חוק, מערכת של מקלות וגזרים ולא פחות מכך, באמצעות שיח מכבד המכיר בהכרח השתלבות הציבור החרדי, אך גם בצרכיו הייחודיים.