ברית האימהות: "תחבקו את ילדיכם - שום דבר לא מובן מאליו"

ביום שישי, לפני שבועיים, הובא למנוחות בקיבוץ ניר עוז יאיר (יאיא) יעקב, שגופתו הושבה מעזה אחרי שנחטפה ב-7 באוקטובר. ליד הקבר הטרי, עמדו ילדיו שיר, אור ויגיל ולצידן, זו ליד זו, אימם וגרושתו רננה גומא-יעקב ובת זוגו מירב טל. אל תצפו לתיאורים על מבטי שנאה ועקיצות בין השתיים, אלא להפך – שותפות גורל.

"הגעת לסקופ", מירב צחקה כששאלתי על יחסיהן והתנדבה לספר איך הכל החל, בטקס שבועות בקיבוץ, עוד בימים היפים כשיאיא היה בחיים וגדי מוזס ניהל את האירוע. "עמדתי בצד עם תומר, בתי ועם הילדים של רננה. פתאום רננה ניגשה והביאה קרטיבים. דיברנו קצת, למרות שיאיא אמר 'תעשי טובה ותשמרי ממנה מרחק'".

רננה: "אפשר היה אז לראות מרחוק שהוא לא אוהב את המפגש. היה לו קשה עם הקשר, אבל בדיעבד אני חושבת שזה היה מקל עליו לאפשר אותו, כי הילדים שלי חזקים ואני יודעת שיש להם כתובת עם מירב והם מרגישים איתה טוב".

מירב: "יש לי קשר מיוחד עם הילדים. אני מרגישה אליהם אהבה כמו אמא ולא ידעתי שאוכל לאהוב ילדים שהם לא שלי, כאילו הם חלק ממני. כשיאיא היה בחיים, הוויכוחים איתו היו על איך הוא מדבר איתם. הרי יכולתי לעמוד בצד ולא להתערב, אבל לא יכולתי".

רננה: "אנחנו כל הזמן אומרים שהבנים הם בעצם ביציות שנגנבו, כי אם תסתכל על יגיל הוא הרבה יותר דומה לתומר, הבת של מירב, מאשר לי, ממש נראית כמו אחותו".

מירב לא מתאפקת וזורקת בצחוק: "אסביר לך מה קרה, רננה גנבה לי את הביציות".

התקרבתן מאז ה-7 באוקטובר.

רננה: "הנסיבות אפשרו, לא הכריחו אותנו. הבנתי שמירב היא מבוגר משמעותי בחיי ילדיי וחושבת שזה קשר שחשוב לשמר. גם אני גדלתי במשפחה מורכבת, אמי התחתנה פעם נוספת ומירב שומרת איתי היום על הסדרי ראיה. הילדים אצלה לפחות פעם בשבועיים. הרבה פעמים אני אומרת לה 'דברי איתו, תגידו לו, תשכנעי אותם'".

מירב: "אנחנו מתואמות. מה שרננה מחליטה לגבי החינוך מקובל ואני רק לענייני פאן והשגחה מלמעלה".

"עכשיו סוף-סוף אין ספק"

ב-7 באוקטובר מירב, יגיל ואור נחטפו לעזה. בניגוד ליאיר שנרצח, הם שרדו וחזרו אחרי יותר מחמישים ימים בשבי. "אני עדיין מתקשה להאמין שישנם חטופים בעזה", מירב אומרת. "אתה אומר לעצמך 'איך הם יוצאים משם ובאיזו צורה?'. אני הייתי על סף שיגעון, הרגשתי שמערכת העצבים שלי נפגעת. זה שובר את הלב, שכבר לא יכול להכיל כל כך הרבה סיפורים קשים".

רננה: "ראינו עכשיו איזו מדינה חזקה אנחנו ואם אנחנו כאלה, אז היינו צריכים להתמודד גם אם היינו מוציאים את החטופים קודם והיו לכך מחירים. שאלו 'איך הרגשתי כאם לילדים בשבי?' עניתי שאני לא יכולה לחשוב איך סילביה קוניו או עינב צנגאוקר מרגישות כיום. יכולה להבין, אבל לא איך הן סוחבות כל כך הרבה זמן. איך מצליחות לשאת זאת?".

מירב ורננה מספרות איך הילדים, במיוחד יגיל, היה דוחף אותן כל הזמן להתעניין מה קורה עם אביו, מתי הוא חוזר, עד שיום אחד, בחודש שעבר, בלי הכנה מוקדמת, הודיעו שהגופה בישראל.

"בתי מעבירה הפרשות חלה, אז היינו בדרך לשמח כלה", מירב מספרת על אותו יום. "בדרך קיבלתי שיחת ועידה מקצינים והחלו טלפונים, אבל אי אפשר היה לבטל את האירוע, אנחנו בדרך לכלה. נכנסתי למקום ומסביב שמחה והילולה ואני המומה שאני בסיטואציה, אבל לא יכולתי להשאיר את הילדה שלי לבד, כי גם היא הייתה בהלם וצריכה להעביר את הערב. בסוף היא הייתה גיבורה ואחרי חצי שעה אמרתי שאני לא יכולה להישאר, לקחתי מונית בכדי להיות עם כולם".

רננה: "אותי ההודעה תפסה באוטובוס בדרך חזרה מהלוויה של ג'ודי וגדי, שחולצו שבוע קודם ונקברו בקיבוץ עין השופט. קיבלתי את השיחה ואי אפשר היה לנהל את האירוע באוטובוס מלא באנשים וזה אומר שעתיים נסיעה שאני יושבת ולא יכולה לומר דבר והיה מרוץ נגד הזמן בכדי להגיע לילדיי לפני שהרשתות מגיעות אליהם. למרבה המזל הספקנו לתפוס אותם שניה לפני. צריך לחשוב איך מונעים זאת, כי לא ראוי שידיעות כאלה מגיעות למשפחות דרך הטלגרם".

חשבתן שאולי יאיא יחזור חי?

מירב: "מרוב שרוצים, אז כשיש אנשים שאומרים 'כל עוד הוא לא הגיע, אי אפשר לקבוע', מתעוררת התקווה, מה גם שאנחנו כבר לא תמיד סומכים על כל מה שהצבא אומר. אני מה-7 באוקטובר לא הרגשתי טוב לגבי יאיא ולא השליתי את עצמי, אבל תמיד יש איזה פסיק קטן שהופך לספק ועכשיו סופסוף אין ספק".

כמה חשוב שיש קבר?

מירב: "מאוד. לפני כן לא הבנתי כמה, אבל אתה רוצה פינה להיות קרוב אליו פיזית וכשאתה רואה בעיניים זה מאוד חשוב, בטח למשפחה ולקרובים, עניין של שמיים וארץ".

רננה: "גם לי זה לא נראה אישיו גדול ומירב יכולה להעיד שהייתה לי תחושה שאולי לעולם לא ימצאו אותו וכבר התחלתי לחפש חלופות, איך מייצרים פינה שנוכל ללכת אליה. מצאנו במקווה ישראל, שם יאיא למד. בנו שם פינה, שעדיין לא חנכנו. יש חשיבות אדירה למקום וזה מגיע לכל אחת ממשפחות החללים - הזדמנות להיפרד כמו שצריך. אלה אנשים שנעלמו ביום בהיר אחד מחיינו ויש לזה משמעות בתהליך ההחלמה".

זו הייתה לוויה צנועה מכפי שתכננו בגלל המלחמה עם איראן והנחיות פיקוד העורף. "רק יאיא היה מסוגל להביא מלחמה עם איראן בכדי שלא כולם יבואו ויעשו הילולה סביבו", רננה צוחקת. "לא נעים להגיד, אבל הוא כנראה היה מעדיף שישרפו את גופתו ויפזרו את אפרו מעל הים. הציפייה הייתה גדולה ואז זה קורה ואתה שואל 'מה עכשיו?'. כעת מגיע הרגע שיש גושפנקה ומתחילים לעבד ולהתאבל וזה קשה, כי עברה תקופה ארוכה וישנה נפילת מתח גדולה".

חזרתן לסוג של שגרה?

מירב: "אני עדיין תקועה. כשאתה אומר 'לפני שנתיים', מבחינתי זה שנתיים לפני ה-7 באוקטובר. כל החיים זה לפני אותו תאריך ואחריו. זה לא שאנחנו לא חיים ולא נושמים, אבל כל עוד יש אנשים במנהרות, זה מבחינתי תקוע".

רננה: "היה שלב שחשבתי לנסות לחזור לשגרה והבנתי שהשגרה החדשה היא שאין שגרה ואין ודאות ואין בית. מצאתי את עצמי בגיל שבו רוב האנשים מבוססים ואחרי משכנתא ואילו אני מתחילה מאפס. לא ככה דמיינתי, מצד שני ברור שאתמודד ואסתדר, אבל החיים תקועים, כי האירוע האישי אולי נסגר, אבל הפצע הקהילתי והלאומי פתוח וככה קשה לחזור לאיזשהו תלם. לקום בבוקר ולבחור איזה נעל לנעול, מה לי ולזה? אני חיה כל יום את ה-7 באוקטובר ואת השלכותיו".

אין לכן תקווה שבולדוזרים כמו טראמפ וויטקוף יסיימו את הסיוט?

מירב: "טראמפ עם כל השיגעון, לטוב ולרע, הוא חיובי לנו וכל עוד הוא כזה אנחנו צריכים להתפלל שיהיה בריא ויסיים את הקדנציה. אם הוא אומר שעוד שבוע זה יקרה, אז לקוות, כי יש פה מישהו שלא סתם מדבר".

רננה: "כשאומרים 'בעל הבית השתגע', אז הוא באמת כזה. אני חוששת כל פעם לפתח תקווה, כי אחרי תקווה תמיד באה האכזבה וכמות האנרגיה היומית שלנו כל כך מדודה שהאכזבה היא צרכן אנרגיה גדול. משתדלת לא לבנות תקוות בכדי לא להתאכזב, כי זה קרה לנו יותר מדי פעמים".

השבר והנס

השבוע הוקרן בכאן 11 הסרט '52 ימים' שמספר את סיפורה של משפחת יעקב, חטיפתם של יגיל ואור והחזרת גופת אביהם. "סרט קשה, אבל חשוב", רננה אומרת "הדגש שלי שבשלב ההוא המדינה לא הייתה וכל מי שסייע לנו להחזיר אותם בעסקה הראשונה היו יוזמות אזרחויות ואני רוצה לפרגן לעם שלנו שהוכיח שלעשייה האזרחית יש כוח אדיר".

יגיל ואור התבגרו מאוד מאז אותו יום קשה?

רננה: "הסרט הוא על התבגרות, זו ההגדרה מדויקת. בלי קשר לאירוע שעברו, זה הגיל שבו משתנים ומתעצבות הדעות. כשיגיל חזר הוא היה ממש ילדון. אין לי ספק שהם יצאו אחרת מאירוע משנה חיים, אבל הם כעת ממשיכים במסלול של בוגרים רגילים וזה משמח, הנה כעת הם הלכו ביחד לאימון".

יש תקווה?

מירב: "תמיד. צריך ללמוד לחיות עם המצב, כמו ללכת מחדש. אלה לא אותם חיים ולא אותה מסגרת, אבל אני מאמינה שהזמן יסדר ויש לנו ילדים לגדל. בהתחלה, כשחזרתי מהשבי, לא נכנסתי למטבח, אבל כשיגיל ואור באים זה עושה לי חשק, אני חייבת. שני גברים שאוכלים הרבה ונהנים מהאוכל".

רננה: "מה שמחזיק שגרה זה לקום בבוקר, לרדת מהמיטה ולהתקדם. בפרספקטיבה של זמן אנחנו בחיים. לצאת מניר עוז כשכל ילדיי בחיים והם מתנהלים בצורה שגרתית, זה נס. אני משתדלת להזכיר לעצמי את הנס ואומרת כל הזמן לאנשים 'תחבקו את ילדיכם, שום דבר לא מובן מאליו'".