הכתובת על הקיר: המדינה מוותרת על החוק במגזר החרדי?

בכיר בארגון "השומרים" נעצר אחרי שנחת בארץ, בחשד לעבירות מין חמורות בקטינים. האיש היה חלק ממערכת בלתי־רשמית של אכיפה פנימית בבני ברק. הוא לא שוטר, לא עובד מדינה אבל שנים המשטרה התייחסה אליו ככזה. סמכה עליו. נעזרה בו. קיבלה ממנו מידע על מה שקורה "במגזר".

מדובר בגוף אכיפה לא רשמי. מעין משטרה פרטית שפועלת כבר שנים באלימות, תוך עיכובים, חיפושים, חדירה לבתים בלי צו בגיבוי רשמי של משטרת ישראל. ראש הארגון, חיים רוטר, הסתובב עם סמל דמוי משטרתי, מתעדכן תדיר עם בכירים במשטרה.
ולא רק שאין לארגון סמכות, רוטר עצמו היה חשוד במעורבות בהברחת סמים ליפן, נמלט מהארץ ב־2008, חזר רק אחרי שנתיים.

ובמשך כל השנים האלה, על פי החשד, הוא פגע. שוב ושוב. עד שהתפוצץ. בדיוק כמו יהודה משי זהב, שעמד בראש זק"א, ישב בוועדות ממלכתיות, קיבל פרסים, היה מקור למשטרה ובמקביל, על פי עשרות עדויות, תקף מינית, אנס, והתעלל. המשטרה ידעה. התיקים נסגרו. רק כשפורסמה כתבת תחקיר, אחרי שנים של שתיקה, זה נפתח. וגם אז מאוחר מדי.

זה לא מקרי. זו שיטה.

שיטה שבה מדינת ישראל לא רוצה להבין את החברה החרדית אז היא בוחרת מתווכים. עסקנים. קמב"צים. מקורבים. מישהו ש"יסביר לה" מה באמת קורה, מי מסוכן, איך לדבר, עם מי לדבר.

והשיטה הזו, ברגע שהיא נוצרת, משחיתה את כל מה שסביבה. כי היא נותנת לאנשים האלה כוח. כוח בלי פיקוח, בלי אחריות, בלי שקיפות. במשך שנים המשטרה שיתפה פעולה עם משה קיויתי, עסקן חרדי שעמד בראש "הוועדה לטוהר המחנה". קיויתי החזיק פנקסים ובהם שמות של מאות חשודים בעבירות מין בלי תלונה רשמית, בלי חקירה, בלי בית משפט. והמשטרה? פנתה אליו שוב ושוב, קיבלה את המידע, פתחה תיקים לפי שיקול דעתו. לפעמים גם סגרה.

בפועל, מי שקיבל סמכות להחליט מי ייחקר ומי לא לא היה שוטר, לא שופט, לא נבחר ציבור. רק מקור.ואת זה המשטרה אהבה: מישהו מבפנים. שמדבר את השפה. שיודע "לסנן". זו שיטה.ככה נראית מדינה בתוך מדינה. וכשזה לא נגמר במכות או באונס, זה נגמר במוות.

כך קרה באסון מירון, שבו המשטרה סגרה את המתווה מול עסקנים, בלי שהציבור ידע. למרות שהיו התראות על סכנה. ותמיד זה נגמר בכמעט אסון. ואז עם ארבעים וחמישה קורבנות ששילמו את מחיר "השטייעל" ומחיר הככה זה אצלנו" ומחיר האנחנו יודעים הכי טוב, אל תתערבו לנו".

כך קרה בלוויית הרב וואזנר בה נהרגו שני בן אדם שנרמסו למוות, ונפצעו עשרות, המשטרה דחתה את הביקורת בטענה כי התארגנה כראוי להלוויה, וכי השוטרים שאבטחו את ההלוויה לא היו אמורים להיכנס לתוך בניין הישיבה שם אירע האסון, בשל העובדה שמדובר באירוע פנים חרדי.

כך גם בתקופת הקורונה, הכללים לא נאכפו, אירועים המוניים התקיימו, לעיתים בקריצה של העסקנים מול גופי האכיפה שהבטיחו שקט תמורת אוטונומיה, ומאות שילמו את מחיר ההפקרות. העסקנים מבטיחים שקט והמשטרה בתמורה מעלימה עין. הציבור החרדי משלם את המחיר.

הילדים שנפגעים. הנערים שמותקפים. הנשים ששותקות. הקשישים שמתים. ואף אחד לא שואל: מי הסמיך את האנשים האלה לנהל את חיינו? החטא הקדמון לא נמצא רק בעבירה, אלא בסדר שבאה אחריה. בסמכות שניתנה למי שלא נבחר. בהעדפה של קשר אישי על פני חוק. בשיתוף פעולה בין מערכת אכיפת החוק לבין מי שמשתמש בה, כדי שלא תיגע בו. אם לא נשבור את השיטה היא תמשיך לשבור אותנו.