היה לי אתמול יום הולדת ואין כאן חגיגה. את הבלונים החליפו התמונות שלך רום, המוזיקה והמנגינות הפכו לתפילות ותחינות לקב"ה. במקום עוגה - יש חלות מהפרשות חלה. במקום נרות יום הולדת - יש נרות נשמה לצדיקים הקדושים בבקשה שיתפללו לשמירה והגנה על כל החטופים, החיילים וכוחות הביטחון.

השמחה והאושר הפכו לדאגה ושברון לב, שאתה, רום, עדיין לא איתנו. שאחרי כל כך הרבה זמן, 633 ימים, לא הצלחנו להחזיר אותך הביתה.

לראות אותו מגיע עם חיוך

מאלפי משאלות נותרה לי רק משאלה אחת ויחידה שאני מייחלת לה כבר 634 ימים ולילות: שאזכה לראות את הבן שלי חי, בריא ושלם בבית. לראות אותו מגיע עם חיוך ענק ואור בעיניים. אני כל כך רוצה לשמוע את רום קורא לי "אמא", לחבק ולנשום אותו חזק ולא לשחרר.

אם הקב"ה יחליט שזה לא הזמן עכשיו להחזיר לי את רום, אתפלל ואבקש שיעשה הפתעה לרום - והמחבלים ייתנו לו להתקלח ולצחצח שיניים. שיביאו לו בגדים נקיים ושייקחו את רום לטיול קטן בחוץ, שיראה שמיים ושמש, ישמע ציפורים, יראה עצים. שייקחו אותו לשבת קצת מול הים ויפנקו אותו באבטיח או במשהו טעים אחר.

רומי שלי - זה שהלב שלי פועם זה לא נקרא חיים. כל עוד אתה לא איתי בבית אין לי חיים. אהוב שלי, כל יום שעובר הגעגועים אליך רק הולכים וגוברים. אני אוהבת אותך הכי בעולם, ובעזרת ה' אנחנו ניפגש בבית בקרוב. אמא.

הכותבת היא אמו של רום ברסלבסקי, שחטוף כבר 634 ימים בעזה