כל אחד יעשה משהו קטן כדי שנזכור: נלחמים על מדינה שתילחם עלינו בחזרה

"אעעה", עונה לי כל אדם ברחוב ומעקם פרצוף, מרים גבה. בסך הכל התעניינתי לדעת מה נשמע בימים אלה, אבל באמת, אני מבינה כל תשובה.

"בסדר" כבר לא ממש נשמע אמיתי. זאת אומרת, אנחנו בסדר, טפו־טפו. לא קרה לנו כלום באופן פרטי. לא קרה למשפחה שלנו. לחברים. הבית בסדר בסך הכל, תודה לאל. אבל זה קרה. מעבר לכביש. מצידה האחר של השכונה. אצל ההיא שלמדה איתנו בשכבה. ובעצם, זה קרה לכולנו.

אנחנו צוחקים על "הלך סורוקה, בראש של אמא שלי", אבל טיל על סורוקה זה עניין ממש לא מצחיק.

עולמות קרסו. אנשים נרצחו. באכזריות, אם רצח כשלעצמו כבר לא מספיק. אנשים נחטפו מהבית וממסיבה. ככה, בתחתונים. יחפים. מדממים על אופנוע, מובלים. זוכרים? והמלחמה שבתוך המלחמה, מטריושקה של מלחמות, החריבה עוד בתים ועוד משפחות, קטלה ילדים והורים וקשישים. פגעה בעבודת אנשי מדע וניפצה בית חולים. אנחנו צוחקים על "הלך סורוקה, בראש של אמא שלי", אבל טיל על סורוקה זה עניין ממש לא מצחיק.

זה עלינו. זה על כולנו. לא בגלל שאנחנו "כן או לא מאוחדים". אלא בגלל שאנחנו ישראלים.

זה קרה לאמא בעיר במרכז שקמה ב־7 באוקטובר ב־6:29 ולא ידעה לרגע אם להעיר את הילדים כשבחוץ החלו האזעקות. "שכחתי", היא נתנה לעצמה צ'פחה במצח, "שכחתי מההתרעות". איזה חיים.

זה קרה לחייל המשוחרר שפתח באותו בוקר את המקרר, לקח לעצמו פיצה קפואה וקולה, קיבל את מבזק החדשות - ועוד לפני שהצו 8 צלצל, כבר לבש שוב את המדים מוכן לכל פקודה.

וזה קרה להוא, המבוגר שבדלת ממול, שגר לבדו כבר שנים. היה קצין פעם, מפקד טייסת בחיל האוויר. הוא כבר לא עושה מילואים, אבל הוא יודע, מכיר ומגיע לדגל עוד לפני שקוראים. מרים תיק, אורז בחופזה, מניף דגלי חטופים, עומד בצמתים.

וגם לזוג שביטל חתונה בגלל המצב, ואחר כך החזיר, נשא נדרים ועף על החיים, שכר בית של שלושה חדרים, ופתח בכל יום טיקטוק כדי להתעדכן. הזוג שמרים גבה ואומר: "שיו, באיזו מדינה אנחנו חיים".

זה קרה לכולנו. זה עלינו. עזבו פוליטיקה. יש פה חטופים. יש מלחמה שנמרחת, על חשבון חיילים שנהרגים.

"ביום שלקחתי אותך לצבא הרגשתי שאני מוביל אותך כמו בעקידת יצחק", תיאר אב שכול - ופגע בול. הוא ידע שמשהו יכול לקרות. לא כהליך נבואי. פשוט האסון המתגלגל הזה לא נגמר, ובתוכו עדיין יש 50 חטופים שמחכים. ביניהם סגן הדר גולדין ז"ל, שמשפחתו מחכה לו כבר 11 שנים.

ואם בעבר ידענו כולנו שהעם והממשלה איתנו - אסור לנו לקבל את העובדה שהיום החוקים כבר שונים.

תמונה בפרופיל. מדבקה על הרכב. עמידה בצמתים. אדם אחד עושה משהו קטן כדי שאחרים יבינו שלכולנו החוקים נותרו ברורים. חוקים שלפיהם כולנו - הילד שהתגייס, בעל החנות, הפנסיונר, האיש ברחוב - יודעים שהם נלחמים על מדינה שתילחם עליהם בחזרה. שלא משאירה ולא מפקירה. שמחזירה את כולם הביתה.