בלי להרים יד, בלי להסיר אחריות: יש כמה לקחים שאפשר ללמוד מהמקרה העצוב בבנימין
התקרית החמורה בבנימין היא מקרה קשה, עצוב - ובעיקר יוצא דופן • אך חשוב להבהיר בקול ברור: ביו"ש חיים חצי מיליון אזרחים שומרי חוק, שאוהבים את הארץ ומחויבים לצה"ל • חשוב לעודד שיח קבוע בין הצבא להנהגה המקומית, שיוביל לשיתופי פעולה באתגרי השעה - לא רק הביטחוניים
0השמעה
תיעוד התקרית בבנימין//דובר צה"ל
דוד ליבי הי"ד נפל בקרב לפני חודש בעזה. מטען שהתפוצץ בג'באליה פירק את הכלי ההנדסי אותו הפעיל דוד. דוד גדל בישוב צעיר בבנימין בשם "מלאכי השלום". יש שהיו מכנים אותו נער גבעות. דוד היה גיבור ששירת את מדינת ישראל ואת צה"ל, וכך מצא את מותו.
ביום שבת האחרון התרחש אירוע חמור בבנימין, אירוע שזעזע את כולנו. עימות אלים בין קבוצה קטנה של נערים לכוח צבאי, שהסתיים כמה שעות לאחר מכן בפציעתו הקשה של נער בן 14 מירי חיילים.
זהו מקרה קשה, עצוב ובעיקר יוצא דופן, אך דווקא בשל חריגותו, חשוב להבהיר בקול ברור: אסור לנו לתת לו לטשטש את האמת הגדולה והיומיומית של חצי מיליון ישראלים החיים ביהודה ושומרון, אזרחים שומרי חוק, אוהבי הארץ ואוהבי צה"ל.
ברחבי יהודה ושומרון מתגוררות מאות אלפי משפחות, בעפרה ובעלי, באלקנה ובקריית ארבע, באריאל, ברוכין ואיתמר. רוב מוחלט של תושביהן משרתים בצה"ל בסדיר ובמילואים, במשמר הגבול ובשב"כ.
הם אלו שנושאים כבר שנה וחצי בעול הביטחוני של המלחמה בעזה, בלבנון וביהודה ושומרון, כתף אל כתף עם כלל אזרחי ישראל. הם מפקדים, נהגי דחפורים, קציני מודיעין, לוחמים מהשורה הראשונה, שעוזבים את בתיהם ואת משפחותיהם וממשיכים, שבוע אחר שבוע, להילחם בחזית.
גם בגבעות, בהתיישבות הצעירה, אותם מקומות שמנסים לא פעם להציג באור שלילי, המציאות מורכבת הרבה יותר. אני מכיר אישית עשרות רבות של צעירים וצעירות, חלוצים אידאליסטים, שמקיימים חיי תורה ועבודה, בונים חוות חקלאיות, לומדים תורה ומתגייסים לצה"ל. רבים מהם מפעילים בימים אלו ממש את הדחפורים של חיל ההנדסה בלב רפיח. אין בינם לבין תקיפת חייל שום קשר. נהפוך הוא, הם מגבים את צה"ל, מעריכים את החיילים, תומכים בהם ומזדהים עם שליחותם.
ולכן, כל מי שמרים יד על חיילי צה"ל - עבריין. נקודה. אין שום מקום להצדיק, לרכך או לטשטש את זה. הרמת יד על חייל, ובוודאי חייל מילואים שעזב את משפחתו כדי להגן עלינו, היא חציית קו אדום. לא בשם ההתיישבות, לא בשם התורה, לא בשם הציונות. אין רב אחד, אין מנהיג אחד, שמצדיק פעולה כזו. להיפך. מי שפוגע בחייל - פוגע בישראל, פוגע בהתיישבות ופוגע בקדושת החיים.
ובאותה נשימה אסור להסיר אחריות גם מהמפקדים בשטח. הנער שנורה, ככל הנראה בשוגג, ילד בן 14, שוכב בטיפול נמרץ. לא מדובר במחבל, לא באיום ביטחוני, אלא בילד. ייתכן שהוא בנו של קצין מילואים שנמצא עכשיו בגבול הצפון, או אחיו של לוחם ביחידת דובדבן שלחם בג'נין. האירוע הקשה הזה חייב לעבור תחקיר יסודי, מעמיק, שאינו מטייח ולא פועל לפי דינמיקה תקשורתית. אם נעשתה טעות - צריך להודות בה. אם הייתה חריגה - יש לתקן אותה.
מה אפשר וצריך ללמוד מזה?
קודם כל לחזק את ההתיישבות הצעירה, אך גם לוודא שיש בה הנהגה אחראית, נוכחת, מבוגרת. לשלב חינוך לערכי הציונות, לחוק, לכבוד האדם ולכבוד צה"ל, מתוך התורה וצו היהדות.
שנית, לפעול בתבונה רבה יותר בפיקוד החטיבתי והאוגדתי, להכיר את השטח לעומק, לדעת להבחין בין רוע מכוון לבין פזיזות של נעורים. ושלישית, לעודד שיח קבוע, אמיץ, בין הצבא לבין ההנהגה המקומית שיוביל לשיתופי פעולה באתגרי השעה לא רק הביטחוניים.
חובתנו, אנשי ההתיישבות, אנשי הציבור, אנשי הרוח והחינוך, היא לדבר בקול צלול וברור. לומר: "הציבור שגר כאן ומיישב את יהודה ושומרון הוא חלק בלתי נפרד מההגנה על מדינת ישראל, והוא מחויב לצה"ל בדיוק כמו שחיילי צה"ל מבינים ומוקירים את ההתיישבות ואת חשיבותה לישראל".
ועוד עצה אחת קטנה: בואו לבקר, בואו לטייל בגבעות השומרון, תטעמו את גבינות הצאן, תרימו כוס יין מכרמי האדמה הזו, תראו את עיניים הבורקות של חלוצי הדור שעובדים כרועי צאן וחקלאים חרוצים, ואז תשובו לביתכם עם מבט אחר ומרענן על המציאות ההיא ש"מעבר לקו".
