מכון וייצמן מנסה לקום מהחורבות: מדענים מובילים מתמודדים עם הרס נרחב מפגיעת הטיל

"בום ראשון שעבר היו שתי פגיעות במכון וייצמן: אחת בבניין אולמן, בו נמצאות מעבדות הביולוגיה. הפגיעה שם היתה רצינית וחלק גדול נשרף. הפגיעה השניה היתה בבניין כימיה החדש שהיה חודשים מספר לפני אכלוס. אבל היה נזק רב בקמפוס כולו ובניינים רבים נפגעיו קשות מההדף.

למשל, המחלקה שלי, של מדעי כדור הארץ וכוכבי הלכת, בו שלוש קומות של מעבדות ומשרדים יצאו מכלל שימוש. שני בניינים נוספים ניזוקו קשות. אין לנו יותר מעבדות ומשרדים עד להודעה חדשה". מעיד חתן פרס ישראל, פרופסור דן יקיר, מומחה בעל שם עולמי לחקר יחסי הגומלין בין ביוספירה ואטמוספירה, ריכוז הפחמן הדו חמצני באטמוספירה, יערות וצמחיה בארץ ובעלם.

בבניין הכימיה הושקעו 10 שנים של תכנון ובניה. פרופ יקיר היה המדען הממונה על בניינו ולכן הפגיעה בו כאבה לו במיוחד. מדובר בבניין בעל 6 קומות מעל הקרקע ו4 מתחת, מצויד במעבדות מתקדמות וחדרים נקיים, וכולו מצופה זכוכית שהתנפצה לרסיסים מההדף. ההרס יעכב את הכניסה למבנה בשנתיים-שלוש.

פרופ יקיר גר בקמפוס, כמו מדענים קבועים אחרים. באותו בוקר, ירד לממ"ד עם שכניו, ושמע את הנפילה הקרובה. "הטלפון התחיל להשתולל והבנתי מהר מאוד שהטיל נפל כאן, בקמפוס. יצאנו לראות מה קורה. הגעתי לבניינים שלנו וראינו את בניין זוסמן עדיין בוער. רק אחרי זה הגענו לבניין הסמוך, בו אני עובד, ושם היה שוק אמתי כי המצב בפנים היה קשה לתיאור.

"בהתחלה היינו בשוק. הימים הראשונים היו קשים מאוד, זה היה ממש כמעט סבל פיזי לראות את הנזק מסביב. חלק מאתנו נכנס לבניינים לחפש דברים חשובים שאולי אפשר להציל וזה היה קשה מאוד. אחר כך הגיעה הקלה גדולה שאיש לא שהה בבניין ולכן איש לא נפגע, והיום אנחנו מלאי התפעלות לנוכח ההתגייסות הטוטאלית של המכון. כולם מנסים לעזור, אלה מהבניינים שלא נפגעו מזמינים אונו. במכון יש 250 קבוצות מחקר שמתוכן נפגעו 40-50 ברמה כזו שאין להם מעבדות היום, זה חלק משמעותי מאוד. בכל המכון יש נזקים, אבל בכל זאת יש התגייסות מוחלטת לארח את כל אלה שנפגעו. מה שעוד מרגש הוא שההתגייסות היא לא רק במכון,  אלא בכל המערכת האקדמית בארץ. שולחים לנו הודעות 'רק תגידו מה אתם צריכים, נפנה מקום', זה מחמם את הלב".

פרופ יקיר מעיד שהערבות ההדדית חצתה ימים ויבשות. "התמונות מהמכון התפרסמו די מהר והתחיל להגיע זרם של מיילים והודעות וואטסאפ מכל העולם, של תמיכה והצעות לעזרה, וגם סתם הזמנות לבוא לנוח. העובדה שמוסד מדעי היה מטרה מאוד פגעה בשותפים בעולם, ששאלו את עצמם איך המדע, שאמור להיות מעל לפוליטיקה ולסכסוכים, להוות גשר וגורם ממתן ומסייע, פתאום נמצא בלב הקונפליקט ובלב המלחמה".

האובדן הוא טראגי. "מלבד המעבדות והמכשור, מכשירי המדידה והמחשבים, בחלק מהמעבדות יש גם דוגמאות שנאספו במשך כמה שנים. זה בעיקר במחלקה לביולוגיה, שם יש סיפורים טראגיים של אובדן של שנים של איסוף. אצלנו זה יותר מכשור, מדידות, קרינות, איזוטופים, הרבה עבודות של סטודנטים, שהדוקטורט והפוסט דוקטורט שלהם נפגע. בטוח שנגרמו עיכובים מאוד גדולים. זה יכול להיות נזק כבד לסטודנטים. 

אני לא הראשון שאומר את זה, אבל חשוב לציין, שכמי שעובד באחד מהמכונים המובילים בעולם, אני מקווה, בעתיד, לשתף פעולה עם מדענים איראנים. בהחלט ניתן לקוות, אני חושב שזה יכול לקרות. אנחנו פוגשים מדענים איראניים בכנסים בעולם והתקשורת איתם טובה, בניגוד לרושם שמתקבל מהשלטון שם. הרמה המדעית שם טובה, אנחנו יודעים שהם הגיעו להישגים בפיזיקה גרעינית, אבל גם בתחומים אחרים. הם יכולים להגיע הרבה יותר גבוה אלמלא הדיכוי".

"פתאום אני מובטלת"

גם המעבדות של פרופסור עידית שחר, מהמחלקה לאימונולוגיה מערכתית וראש המערך לשויון מגדרי וקידום נשים, נפגעו בפיצוץ. "רק היום אני מתחילה להבין את הנזק. עד עכשיו היינו עסוקים בעשיה. ביום הראשון נכנסנו לבניין והוצאנו כל מה שאפשר להציל. עד עכשיו לא כל כך ברור מה ניצל,  כי לא היה חשמל וכל המקררים הופשרו. רצנו עם החומרים והדוגמאות מהמקררים שלנו למקררים בבניינים אחרים שלא נפגעו. במקביל ארזנו מה שיכולנו . נתנו לנו מידי פעם להכנס למרות שהבניין לא בטוח.

נותרו לנו 45 מדענים ללא מעבדות. צריך למצוא מקום למעבדות וציוד שצריך לרכוש מחדש. זה יקח זמן. הייתי עסוקה בלדבר עם הסטודנטים שהעבודה שלהם נעצרה והם לא יודעים מה יהיה איתם, ולהרגיע אותם שהכל יהיה בסדר. אחרי כל זה, כשהעניינים התחילו להירגע, פתאום שמתי לב שגם אני במקום נמוך, קשה לי. פתאום אני מובטלת. כמובן שיש דברים שאפשר לעשות מהבית אבל כשאין ניסויים ואין עבודה – זה מצב לא פשוט. מעבדה של 25 שנה שהיתה הבית שלי - נהרסה, זהו".

פרופ' שחר מאמינה במה שאמרה לסטודנטים שלה, שהכל יהיה בסדר בסוף. "אבל מה זה הסוף הזה? כמה זמן זה יקח? חודשים? שנים? גם אם מחר יהיה לי מקום פיזי, צריך לארגן את הדברים, לרכוש ציוד מחו"ל, לקנות שוב חומרים, כל דבר לוקח המון זמן. שלא לדבר על כך שהיו ניסויים באמצע, ואי אפשר לדעת מה קרה לחומר כשרצנו איתו מבניין לבניין".

מחקרים רבים נעצרו, ויש כאלה שצריך להתחיל מההתחלה, כמו זה של פרופ שחר. המחקר שלה עוסק בהתנהגות מערכת החיסון בסרטן, שבמקום לתקוף את תאי הסרטן – תומכת בגידולו. "מצאנו מולקולה שאחראית על כך שמערכת החיסון תומכת בתאי הסרטן במקום להרוג אותם. פיתחנו נוגדן למולקולה הזו , הקמנו חברה בארה"ב שמקדמת מוצר שיתבסס על נוגדן זה. בינתיים, אנחנו חוקרים סוגי סרטן נוספים בהקשר הזה. מה שנהרס בעקבות נפילת הטיל זה הניסויים במחקרים נוספים וההבנה לעומק של התהליכים האלה. ברור שיש עצירה מוחלטת של כל המחקר, וכל מה שצברנו הלך. אנחנו כאילו מתחילים עכשיו מאפס. מזלנו שהיום התוצאות שמורות בענן, הכל מגובה, אז לפחות יש לנו את תוצאות העבר.

"אני כל הזמן מנסה לעודד את עצמי, היום אני במקום קצת נמוך.  אנחנו נהיה בסדר, בסוף נתגבר, אבל זה תהליך ארוך ולא פשוט".