תכנית “שורשים” אינה כפייה - היא תיקון דחוף למערכת שנטשה את הזהות היהודית

“תכנית שורשים... מבקשת לענות על צורך אמיתי – חיזוק זהות יהודית וציונית בישראל”, כותבת ד”ר חדווה טרגר (מעריב, 9.6) בהתייחסותה לתכנית שהציג לאחרונה שר החינוך יואב קיש. “אך הכפייה, המדידה והחד-גוניות שבהן מציגים את הזהות”, היא מזהירה, “עלולות להשיג את ההיפך”.

מכאן והלאה מציגה הכותבת שלל טיעונים ומושגים מוכרים שצצים מיד כשמופיעה איזו הצעה עם ניחוח יהודי. “זהות היא עניין מורכב, רגשי, דינמי והיא נבנית מתוך חוויה, חברה והיסטוריה” ולא “דגם צר של יהדות וציונות”, היא מסבירה. ולכן “הניסיון למדוד זהות במבחנים סטנדרטיים כמו מיצ”ב הוא בעייתי”.

הזהות היהודית בתכנית, המחייבת בין היתר שעה שבועית של תנ”ך (ומבחן מיצ”ב) וסיורים באתרי מורשת, מוגדרת לטענת הכותבת “באופן צר, המזוהה עם הימין הדתי בלבד”. התכנית מתעלמת, לטענתה, “מזרמים דתיים וחילוניים, מעדות מזרחיות וחילוניות, מעולים מאתיופיה ומרוסיה, וכמובן מנוכחות מוסלמית ונוצרית”.

רוח הדברים מאוד אופיינית לשיח “ההדתה והסכנה לדמוקרטיה” השכיח בעשורים האחרונים בכל הקשור לתכנים יהודיים-ציוניים. זה לא שהיהדות מציקה, זו הפגיעה בדמוקרטיה/פלורליזם/ליברליזם שמדאיגה.

הכותבת מתלוננת על “כפייה פדגוגית, סיווג חד-ממדי של זהות” - רק שבפועל, המציאות מלמדת שמקצועות הזהות והשייכות טושטשו לטובת אוניברסליזם נייטרלי ורב-נרטיבי, ריק מכל ממשות והזדהות רגשית.

הרגש עבר ל”למידה רגשית-חברתית” של התלמיד, המהווה “סוכן שינוי” הרגיש לעוולות חברתיות ו”ער” למבני כוח “מדירים” ולענייני מגדר. וכשאין ערך לידע ומה שחשוב זה בעיקר מיומנויות של למידה ביקורתית “מסדר גבוה”, מה הפלא שהגענו למצב שבו פודקאסט קבוצתי מהווה תחליף למבחן ושיעורי תנ”ך הפכו לשיעור “אדם וחברה”. וגם זה נתון לבחירה.

מערכת החינוך הממלכתית לא נבנתה על עקרונות אוניברסליים מעורפלים, אלא על חזון ברור: ציונות ומצוינות. מייסדיה, רובם חילונים מאנשי תנועת העבודה הציונית, ראו בהנחלת הזהות היהודית והציונית את לב ליבו של החינוך הממלכתי, שביקש גם להעמיק בפרשיות השבוע, בפירושי רש”י ובהכרת התפילה – מבלי לראות בכך הדתה או כפייה ומבלי לפלפל על דיאלוג בין זהויות או הדרת מיעוטים מ”השיח”. הייתה חשיבות עליונה לתכני ידע מגובשים, אך גם לכישורי חשיבה, למידה עצמאית ומדדים ברורים.

שר החינוך השלישי, פרופ’ בן-ציון דינור, הגדיר את תכנית הלימודים הממלכתית הראשונה כ”אחדות רוחנית אחת, כמערכת מאורגנת של נכסי יסוד רוחניים של מורשת האומה, שהוטל על המורים, שומרי המדינה, למסור לדור הגדל”. הוא ביקש לראות בה מודל מעתה והלאה.

מטרות לימודי ההיסטוריה, שהתרכזו בעיקר בהיסטוריה של עם ישראל, ביקשו בין היתר: “להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל – מורשתו הרוחנית, פועלו וחזונו… לנטוע בליבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל” ו”לנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל... ברוח הערכים הנעלים של תורת ישראל וחזון נביאיו וברוח האידיאלים החלוציים של דור התחייה”.

בלימודי המולדת, למשל, ביקשו בין השאר: “להשריש את הילדים בארץ ישראל, ארץ אבותינו, מולדת העם העברי, שבה חודשה אחרי כאלפיים שנות גלות מדינת ישראל והיא משמשת מחוז געגועים לכל עם ישראל באשר הוא שם”.

פשוט, ברור ולא מתנצל. גם רוח הזמן שחלפה לא שינתה את צרכי השעה: התמודדות עם איום מתמיד על קיומנו בציון והצורך בסולידריות לאומית מוצקה, כל שכן לדור העתיד. נוכח רשימת ההסתייגויות הפלורליסטיות המזהירות שהזכירה הכותבת – בגלל שעת תנ”ך שבועית ושיעורי מולדת – אם היו עולות כאלה אז, ספק אם הייתה קמה המדינה. אולי מישהו ייעלב.

תכנית “שורשים” לא מהווה, כדברי הכותבת, “כפייה פדגוגית”. הפוך. היא באה מעט לתקן כפייה פדגוגית שקטה ומתמשכת אחרת. יש לה שם: “הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית-ביקורתית”, שמפרקת לילדים שלנו את הזהות והסיפור הלאומי שלהם, במהלומות דה-קונסטרוקטיביסטיות מנומסות אך נחושות. תכנית “שורשים” נותנת אולי פתח לתיקונה של מערכת חינוך ששכחה את ייעודה.