יום הניצחון החמישי

מלנכולי על הגג

חנוכה, פורים, יום העצמאות ויום ירושלים: אלה ארבעת המועדים בלוח השנה העברי המציינים ניצחונות. הפעם האחרונה שהכנסנו "וי" ללוח השנה היתה לפני 58 שנה. מאז שלחנו רק זימונים לימי אבל: יום כיפור, יום רצח רבין, 7 באוקטובר ושלל ימי זיכרון לפיגועים.

זאת לא טעות, זאת מנטליות. התרגלנו לחגוג הפסדים.

ולא מדובר בפונקציה של מחירים: במלחמת העצמאות איבדנו כאחוז מהציבור היהודי בישראל וסיימנו אותה בריקודי הורה ב"גבולות אושוויץ". בששת הימים איבדנו כ־800 חללים בשבוע ועדיין ידענו לשמוח. אבל מלחמת יום כיפור קברה לנו את הגאווה הלאומית ליובל שנים, ו־7 באוקטובר רק חיזק את הבושה.

ואז הגיעה ההקפצה הבלתי נשכחת בליל שישי. מה שראינו מול עינינו ב"עם כלביא", לצד האובדן הנורא של 28 אזרחים, הוא שילוב מופלא של מבצע מוקד, פעולת הביפרים, תעלול הרחפנים האוקראיני ורתימת בעלות הברית על ידי בריטניה במלחמת העולם השנייה - הכל יחד.

"עם כלביא" כולל בתוכו את גבורת המעטים מול רבים של חנוכה, את תבוסת האיראנים של פורים, התקומה מהאפר של יום העצמאות, וגם ההפתעה והתעוזה של ששת הימים.

זהו יום הניצחון החמישי - קדימה, לחגוג.

"עם כלביא" כולל בתוכו את גבורת המעטים מול רבים של חנוכה, את תבוסת האיראנים של פורים, התקומה מהאפר של יום העצמאות, וגם ההפתעה והתעוזה של ששת הימים. זהו יום הניצחון החמישי - קדימה, לחגוג

מהפכה של שמחה

הפתעה: גם לניצחון צריך להיערך הסברתית. התרגלנו שצריך להסביר לעולם תבוסות - איך זה קרה לנו, למה אנחנו מסכנים, וכיצד אנחנו לא פוגעים בנאצים "חפים מפשע" כשאנחנו קמים על נפשנו. גם מעצמנו התרגלנו לדרוש ועדות חקירה, התפטרות בכירים ושקיעה באבל אינסופי של טקסי זיכרון לאומיים, רצוי שניים לפחות. הדור שלנו, מה לעשות, לא מנוסה מספיק בלהסביר הצלחות ולנצל אותן לצריבה תודעתית נצחית. אנחנו חזקים יותר בזיכרון בסלון מאשר בזיכרון של ניצחון.

כדאי שנבין: ניצחון צבאי אינו מסתיים בהפסקת האש - או־אז מתחילה מערכת המיתוג לעיצוב התודעה, נרטיב גבורתנו וצדקת דרכנו. יש לכך גם מטרה מעשית: הגדלת השקעות בישראל, חיזוק תעשיות הנשק והתיירות, וביצור תדמית המדינה. בקצה - זה שווה חיי אדם.

עלינו להקים מוזיאוני "עם כלביא", מערכי שיעורים לבתי ספר, לכתוב ספרים ולהפיק סרטים. יש לקיים תהלוכות ומצעדים ולא לפחד להגזים - ההיסטוריה שייכת למי שכותב אותה.

לרוסים יש את יום הניצחון על הנאצים ב־9 במאי, לסין יש את ניצחון המהפכה הקומוניסטית ב־1 באוקטובר. ישראל צריכה להכריז על מלחמת "עם כלביא", י"ז בסיוון, כיום הניצחון על ציר הרשע. במקרה או לא, י"ז בסיוון היה התאריך שבו נחה תיבת נח על הר אררט, אחרי שהעולם נחרב בנשק הגרעיני של פעם: המבול.

זה הזמן להסברה של ווינרים. תעמולה של לוזרים היתה לנו מספיק.

מתוק כשמר לי

הסקרים שנעשו עם תום המלחמה היו דרמטיים ביציבותם. השינוי היה לכאורה קליל: עוד מנדט לגוש נתניהו, עלייה של ארבעה מנדטים לליכוד, אך שלושה מהם על חשבון בן גביר. והיה פרמטר נוסף: לראשונה נתניהו ניצח בקרב ראש בראש על ראשות הממשלה את כל המתחרים לו.

אז הנה מה שעובר לנתניהו בראש:

"מצב טוב יותר כבר לא יהיה לי. רוב חסר תקדים מסכים שהבאתי ניצחון היסטורי על מעצמה אזורית. מכאן אני יכול להמשיך לעסקת חטופים ולפרוץ לבחירות. בבחירות אדבר על הרחבת מעגל השלום והמשך מלחמה באויבינו ובדיפ־סטייט. פחד זה מוצר שאינו מתכלה, גם האנרגיה שלי".

ואיך הוא קורא את הסקרים שמבטיחים לו 49 לגוש? "קודם כל, אני לא צריך להביא 61 תומכים. אני צריך להביא 50: בניכוי עשרה ח"כים ערבים, עלי למנוע בפועל מגוש האופוזיציה להגיע ל־61 כדי שאשאר בתפקיד. יש לי 49, נשיג עוד אחד".

כדי להביא את המנדט הזה ויותר יש לנתניהו כמה מהלכים לביצוע: הראשון, למנוע את אובדן הקולות של סמוטריץ', 3 מנדטים שפורחים לגוש בכל סקר. השני, לעשות "בנט" לגוש: להקים מפלגה שתעביר קולות מהאופוזיציה לקואליציה. בנט וליברמן עושים כיום את התהליך ההפוך ומשנעים לגוש קולות מהליכוד. זה יכול להיות וינטר, יוסי כהן, יועז הנדל, או כל מועמד אחר שיכול להביא קולות שלא פוסלים את נתניהו וגם לא רוצים להצביע לליכוד, בן גביר או סמוטריץ'. יש לא מעט כאלה.

וזו הסיבה שנתון ההתאמה לראשות הממשלה הוא דרמטי בעיניו. "אם יש רוב שמעדיף אותי לראשות הממשלה", הוא אומר לעצמו, "אני צריך לתרגם את אחוזי התמיכה למבנה מפלגתי בגוש. ובזה אין טוב ממני".

שיר של אחרי מלחמה

והנה השאלה הגדולה של הבחירות: מה תהיה השאלה הגדולה של הבחירות - מלחמה או שיקום?

אם הדיון יהיה ביטחוני, נתניהו יוביל. אין מתחרה מולו בפרמטר הזה. שאלת הבחירות שלו תיראה ככה: "כשישבת במרחב מוגן, פיצוצים מעליך, חוסר אונים וסכנת מוות למשפחתך, בלי יכולת אפילו לצאת מהארץ, מי רצית שיקבל את ההחלטה, פשוטה כמשמעה, על חייך?".

לעומת זאת, אם הדיון יהיה על החיים עצמם, והשאלה תהיה "עם תום המלחמה, מי אתה רוצה שידאג לשיקום ישראל וינהל את המערכות השלטוניות, הכלכליות, והמגזר הציבורי למען השגת איכות חיים טובה יותר עבור ילדיך?" - נתניהו יודע שהוא באופסייד. כך בדיוק צ'רצ'יל הפסיד לאלמוני קלמנט אטלי: השיח היה על השיקום, אבל צ'רצ'יל פספס את השאלה והמשיך להבטיח דם, יזע ודמעות.

אמן על הילדים

מתוך "מתווה חנינות מיוחד חרבות ברזל" שפורסם ביולי האחרון: "על רקע התמשכות המלחמה ולנוכח הקשיים שעימם מתמודדים אזרחי ישראל, החליט נשיא המדינה ליזום מתווה חנינות מיוחד. השימוש בו יהיה רחב מן הרגיל, ויינתן דגש משמעותי למי שתרם לביטחון המדינה ולחוסנה, בפרט במסגרת המלחמה".

כבוד הנשיא, יש לי מועמד לחנינה, לדעתי יש לו תרומה מסוימת לביטחון ילדי ישראל בתקופה האחרונה. אמנם המשך משפטו המוזר יועיל לו פוליטית, אך אני תקווה כי תישמר הענייניות בעת קבלת ההחלטה. ניתן לצרף מיליוני המלצות לפי דרישה, לרבות מנשיא ארה"ב. בתודה, באגס באני.