גם אחרי 629 ימים: ניני שלי, לא ננוח עד שתחזור
הגופה של רונן, אחי עדיין בעזה • קודם כל צריך להחזיר את החיים, אבל אין לשכוח את המתים • ולא למחול על מה שנעשה, ועל מה שלא
מי שהכיר את רונן, אחי הקטן, ידע שכך היה מעיד על עצמו: "דפוק אבל אופטימי". וכזה בדיוק היה: ילד שובב, תלמיד מאתגר, אדם מצחיק, שלא היה עושה הנחות לאף אחד בכנות שלו. וגם אופטימי מזן שהולך ונכחד.
בבוקר שבת של 7 באוקטובר הכל נעצר, גם האופטימיות. המדינה שלנו הפקירה אותו. כשחמאס פרץ לתוך קיבוץ ניר עוז רונן לא ברח; הוא יצא להגן על אשתו קרינה ועל שתי בנותיו, מיקה ויובל, שהיו עימו באותו הבוקר בבית. בנו טום היה בחווארה, שירת בצבא, הלך להגן כפי שנדרש ממנו על ידי מפקדיו.
רונן נלחם - לא "נרצח" ולא "נהרג". הוא נלחם! בכוחו, עם כל ערכיו, בשיניו, עם הלב הענק שהיה לו, בגופו שספג מכה קשה שהביאה להריגתו. רונן ננטש, ננטש בידי מי שהיה אמור לכאורה לשמור עליו, על משפחתו, על חבריו בקיבוץ שהיו לו כמשפחה.
רונן נלחם - לא "נרצח" ולא "נהרג". הוא נלחם! בכוחו, עם כל ערכיו, בשיניו, עם הלב הענק שהיה לו, בגופו שספג מכה קשה שהביאה להריגתו. רונן ננטש, ננטש בידי מי שהיה אמור לכאורה לשמור עליו, על משפחתו, על חבריו בקיבוץ שהיו לו כמשפחה.
שעות ארוכות של זוועה - בלי צה"ל, בלי משטרה, בלי מדינה. לא "בלבול", לא "תקלת מודיעין", לא "הפתעה" - הפקרה מוחלטת.
את רונן, שתמיד היה הראשון להתנדב והראשון להישאר כשמפנים את הקיבוץ, השאירו למות. את רונן הפקירו.
אני חוזר שוב ושוב לאותה מחשבה: מה עבר לו בראש ברגעיו האחרונים, כשהוא מבין שאין מי שיבוא? כשהוא שומע ירי, ורימון מתפוצץ בבית, והבנות נעולות בממ"ד. האם גם אז עוד נשאר בו שמץ של אופטימיות? איך הוא המשיך להילחם גם כשידע שכולם נרדמו בשמירה?
כשמיקה ויובל חזרו מהשבי, הן שיתפו בעצב גדול שרוחו של רונן עמדה כל הזמן לנגד עיניהן. הצחוק שלו, ה"ווייב" האופטימי שהוא ידע להכניס גם למקומות הכי חשוכים, תמיד גרם להן לחשוב שאם אבא היה לידן הכל היה נראה אחרת. המחשבות על אבא חיזקו את התקווה. רונן ידע לקחת כאב - ולבנות ממנו חיים.
בין שאר עיסוקיו רונן היה צלם. המצלמה ליוותה אותו בכל רגע. דרך העדשה הוא קלט כל אדם ואדם, עמוק־עמוק. הוא היה בן־אדם שידע לראות כל אחד, להצחיק, לחבק, לא לוותר, ותמיד עם חיוך ואופטימיות שלא היתה מאפשרת לאנשים סביבו שלא להידבק ממנו.
ואני? אני מנסה להמשיך, מנסה למרות הכל לקום בבוקר ולנשום, להיות חזק, להיאחז במורשת של רונן.
אבל אני גם כועס. על כל מי שהפקיר. על כל מי שידע - ושתק. על מדינה ששולחת את מיטב בניה לחזית - וביום האמת פשוט לא מגיעה.
אנחנו חייבים לרונן תשובה! לא דוח, לא חקירה; לרונן מגיע לקבל תשובה. אח שלי, ניני שלי, אני מתגעגע אליך כל כך. לא ננוח עד שתגיע אלינו חזרה. אוהב אותך, אח קטן.