לפני 55 שנה יצאנו לאיראן לביצוע סימולטור לפנטום, שהיה קיים שם עוד לפני שהוקם בישראל. טהרן הייתה אז עיר גדולה, נעימה, שוקקת חיים – אנשים דומים לנו, נושמים אוויר של חופש ויוזמה. היינו שותפים למיזמים ותשתיות ענק, שיתופי פעולה תעשייתיים ואפילו ביטחוניים.
אך במהלך עשור השתנה הכול. השלטון הפך לדתי וקיצוני – ברוח האסלאם הפונדמנטליסטי, אשר שולט כיום על המזרח התיכון. אין בו מקום לאסלאם אחר, לא ליהדות ולא לנצרות.
ישראל הפכה, מבחינתם, לאם כל החטאים – מדינה יהודית שקמה על אדמת “פלסטין” המוסלמית. לפיכך, דינה להיעלם. איראן הפכה למדינת ענק רוויית משאבים טבעיים – אך חסרת מעצורים ומשאבי רוח. שולט בה שלטון טוטליטרי שמבקש להשמיד את ישראל באמצעות פצצה גרעינית.
52 שנה שירתתי בחיל האוויר: 32 שנות סדיר ועוד 20 שנות מילואים. האיום האיראני היה ונשאר יעד שישראל מחויבת לטפל בו. הכור בעיראק תוכנן להיות מותקף על ידי הטייסת שבה גדלתי ושירתתי כמפקדה – אך הגיעו מטוסי F-16, והמשימה עברה אליהם, ובצדק. כך גם עם הכור הסורי – תוכניות תקיפה היו מוכנות בכל הרמות.
הגרעין האיראני נבנה אחרת – בפיזור, במיגון גבוה. ישראל התאמנה עם ארצות הברית, נערכה לאפשרות שתידרש לפעול לבדה. תוכניות היו – ואפילו בוצעו.
הגיעה העת. נפתח חלון ההזדמנויות. תוכננה ובוצעה תוכנית הונאה מדינית, כאשר רה״מ נתניהו והנשיא טראמפ סיכמו על ביצוע משותף. ישראל, באמצעות חיל האוויר, המוסד וכוחות מיוחדים נוספים, השיגה עליונות אווירית מוחלטת. חופש פעולה. המטרות בעומק האדמה נותרו לסוף המבצע.
ואז הגיע פרק התקיפה האמריקאית. שלושה אתרי גרעין מרכזיים הותקפו בתיאום מלא עם ישראל. שבעה מטוסי B-2 חמקנים, בליווי לוחמה אלקטרונית, מתדלקים, ירי טילי שיוט מצוללות ומשחתות – והנזק כבד. כמה זמן נרוויח? האם זה הסוף? האם תהפוך איראן שוב לאיום קיומי דרך הכוחות שבנתה סביבנו?
היעד: מזרח תיכון חדש, חופשי מהאיום האיראני. הסכמי שלום אזוריים שכוללים את ישראל, הסדרה עם ישות פלסטינית מפורזת, שיקום עזה ללא חמאס, לבנון ללא חזבאללה בשלטון, ושלום זהיר עם סוריה.
וכעת – פנימה. אני הייתי טייס. בשנים האחרונות הפכנו ל״אויבי הממלכה״ – מי צריך אותנו בכלל? אבל ברגע האמת – שוב אין בלעדינו. אנחנו עם אחד. נטע זר במזרח התיכון – ולעולם נישאר כאלה.
כאשר טייס או טייסת טסים לטהרן תחת איום, הם עושים זאת בתחושת שליחות. משימה עם חדווה בלב, מתוך תחושת זכות להגן על המדינה וכל אזרחיה. עם תקווה לשוב, וידיעה שלעתים לא שבים. הפחד קיים, אבל לא משתקים – לומדים להתגבר עליו.
לאחר מלחמת יום כיפור, ב־9 בנובמבר 1973, הופלתי בגיחת צילום מעל מצרים. נטשנו פנטום בגובה רב – פעמיים מהירות הקול. הנווט שלי, סרן עופר צידון ז”ל, נהרג מרסיס טיל. אני צנחתי חי. נחתי בשבי. בבית חולים של הכלא, מבודד. הוחזרתי אחרי שבועיים – עם כתף שמאל משותקת. נגד דעת הרופאים – חזרתי לטוס. אלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר, אישר לי לשוב – בניגוד לדעת המטה.
מאז, מעל 500 גיחות מבצעיות. צל״ש על גיחת צילום לעיראק. 30 שנה ראש מוצב שליטה של חיל האוויר. רון ארד – יושב לי על הלב. לא החזרנו אותו. גם החטופים בידי חמאס יושבים לי על הנשמה. הם אינם שבויים – הם חייבים להיות היעד העיקרי עכשיו.
דווקא עכשיו – נוצרת הזדמנות. איראן, במעמדה הנוכחי, אולי תאפשר לארה”ב לחתום עמה על הסכם. זה הזמן. לסיים את הפרק הזה. לא להיגרר למלחמת התשה מול איראן. הם נלחמו שמונה שנים מול עיראק – מיליון הרוגים, בלי שום הישג.
ראש הממשלה – הכנת היטב את המלחמה מול איראן, וניהלת אותה בתיאום מלא עם ארה”ב. ״שיחקת אותה״. הבאת תוצאה לכל עם ישראל. לא לנצח, אולי – אבל לזמן משמעותי. עכשיו: עזה תחילה. החטופים – כולם, בבת אחת. גם לחמאס נגמרו המשענות. בשפת הטייסים – ״אתה לוקח״.
הנשיא טראמפ הכריז על הפסקת אש בין ישראל לאיראן. אך הנה – איראן יורה שני טילים לצפון. פגעה בבניין בבאר שבע. מכריזה: “ניצחנו”. ירו צפונה – אולי מסר לחיזבאללה.
אני מציע – לא להגיב. נחכה. נבחן. הם יודעים היטב את יכולותינו. אנו החזקים. ואנו שומרים על הפסקת האש.
--
אלוף (מיל’) גדעון שפר, לשעבר ראש המל״ל, רמ״ט וסגן מפקד חיל האוויר, חבר בתנועת ‘מפקדים למען ביטחון ישראל׳
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו