כמה שולחנות מתקפלים, סמוך לטיילת על חוף הים, ועליהם ערמות בגדים למסירה. מפונים עומדים בתור, ממששים את האריגים, מודדים בעין מה מתאים למי. המחזה מכמיר לב, מנותק מהווי התל אביב הנהנתי. המלונות שעל קו החוף היפיפה של תל אביב עמוסים. לא בתיירים, אלא בפליטים טריים מבת-ים ומתל אביב. במלון קראון פלזה בתל אביב, 167 חדרים תפוסים במפונים. בלובי עמדות של עירית בת-ים ועמותות שונות, המולה מהולה בשקט שאחרי הסערה.
"כולם פה נהדרים. אין מילים לתאר. עובדי עיריית בת-ים והצוות של המלון תומכים בנו, אבל עם כל הפאר, הספה הישנה שלי בבית יותר שווה", אומרת בחיוך נאוה גנזי, 76, מבית ים. "כשהייתה אזעקה נשארתי בבית. אני מוגבלת וקשה לי לרדת למקלט", היא מצביעה על ההליכון הצמוד אליה".
אז ישבתי בכוך שבין השירותים למקלחת. כשירד הטיל, הבית זז קדימה ואחורה ודברים נפלו סביבי. לא זזתי, עד שהגיע שכן לבדוק מה שלומי. רק אז הסתובבתי וראיתי שכל החלונות והויטרינות נשברו. נכנסתי לחרדה. הייתי יומיים בבית חולים ואז הגעתי לכאן. לצעיר פספסתי את הנציגים של מס רכוש ועד עכשיו לא הצלחתי לתפוס אותם. אני עוד לא ממש מאופסת. ואמרו לי שביום חמישי אני כבר צריכה לצאת מהמלון. אני לא יודעת לאן ללכת".
איך את מסתדרת באזעקות במלון?
"יש מקלט בכל קומה. הבעיה שאין מקום לסיכה ואין אוויר. אנחנו עומדים דבוקים אחד לשני. מסכנים אנשים שעומדים עם תינוקות על הידיים. גם לי קשה מאוד לעמוד. אני כולי תפילה שתבואו לצלם גם את השמחה שלנו כשתגמר המלחמה".
הדרישה לצאת מהמלון עד יום חמישי הקרוב מאיימת על עוד מפונים. מדובר בכאלה שביתם לא נהרס כליל, אלא באופן חלקי ורשויות המדינה מצפות מהן לחזור לבתיהם, למרות שעדין לא הותקנו בהם חלונות.
"אומרים לי שאני צריכה לתקן את החלונות בעצמי. איך אתקן אותם תוך ארבעה ימים?", שואלת שני אלבי, בת 35, אם חד הורית לתינוקת בת תשעה חודשים מבת-ים. "אני כל הזמן עם הילדה, כי אין מסגרות. וחוץ מהחלונות השבורים יש גם סדקים בקירות. התחושה היא שעוד רגע הכל קורס בבית הזה. לי לא אכפת לחזור לשם, אבל לתינוקת זה מסוכן. רוצים לשלוח אותנו לרחוב".
במצב דומה נמצאת גם שנהב מזרחי, 23, אם חד הורית לפעוט בן שנה וחצי מבת-ים. "רוב הסיכויים שיגידו לי לחזור לדירה, אבל יש קיר בבית שנפל, ויש סדקים בקירות והחלונות שבורים. אני כרגע לא יכולה לעבוד בגלל שאין לילד מסגרת. בעל הדירה לא מוכן להתחיל בשיפוצים עד שהוא לא יקבל את הכסף ממס רכוש, אבל במקביל הוא דורש ממני לשלם שכירות מלאה למרות שאי אפשר לגור בדירה. שמעתי שיש עוד אנשים במצב הזה, שלבעלי הדירות לא אכפת מהמצב שלהם. זה עצוב. אין לי לאן לחזור והמצב הזה מעייף".
"תושבי בת-ים אינם פליטים בארצם. נמשיך לדאוג לכל אחת ואחד מהם – עד שישובו לבית בטוח", מבהיר ראש העיר, צביקה ברוט.
"עובדי העירייה פועלים לילות כימים על מנת לספק מענים וללוות את המשפחות שפונו מבתיהן – מתוך אחריות מלאה ודאגה כנה לכל אחת ואחד מהן", נמסר מדוברות עיריית בת-ים. "לא נאפשר מצב שבו תושבים שנפגעו ימצאו עצמם ללא פתרון ראוי למגורים, ובוודאי שלא ישובו לדירות שאינן ראויות למגורים. לאחר שיח אינטנסיבי מול רשות המיסים, התקבל אישור להארכת השהות במלונות עד לתאריך 15.7.25 לפחות, עבור תושבי בניינים שנקבע לגביהם כי קיים נזק הנדסי".
"באשר לתושבים מבניינים שלא נקבע לגביהם נזק הנדסי, אשר שוכנו במלונות לבקשת עיריית בת-ים, הוארכה שהותם עד ליום א׳, 29.6.25, כדי לאפשר להם להיערך לשובם לבתיהם בצורה מסודרת. בנוסף, תושבים אלו יכולים להגיש בקשה חריגה להארכה נוספת", נמסר מהעירייה.
"אנחנו דווקא מאוד מופתעים מהמעטפת החמה שקיבלנו", אומר אלון כהן, מתל אביב, נשוי ואב לשלושה. "יש כמונו, שהבית שלהם נפגע, רבים ורבים, ועדין אתה מרגיש שמטפלים בך באופן אישי. אנחנו נהיה כאן לפחות שלושה שבועות אולי חודש, עד שנגמור את השיפוץ של הבית. מהריהוט לא נשאר כלום. נותרו רק הקירות של הבית. היינו במקלט. כולם, כל תושבי הבניין, היו ממושמעים ואף אחד לא נפגע. הנפילה היתה עוד באמצע האזעקה, אבל בגלל ההתראה המוקדמת כולם כבר היו במקלט. זו חוויה שנחרטת בזיכרון ותלווה אותנו לכל החיים. נקווה שהיא לא תותיר צלקות אצל הילדים".
הילד, אלדר כהן, בן 11, מתכנן בדיוק לצאת אל הים עם חברו, נועם שמיר. אין בחוף מצילים, אבל יש בו לא מעט מתרחצים. הראל מחזיק בידו גלשן אדום והעיניים שלו בורקות. "אני הולך לגלוש, ואבא בא לשמור עלי, כמו מציל", הוא אומר.
נועם החבר פחות מתחבר לגלישה ויותר לכדורגל. "אין פה מגרש כדורגל אז בינתיים אני מסתפק בסנוקר, זה התחלה של כדורגל".
"טיל פגע מתחת לבית שלי", מספר אלדר. "וכל הבית נהרס. העיקר שהגלשן נותר שלם".
מה עוד לקחתם מהבית?
אלדר: "את הפלאפונים ואת הפינג-פונג ובגדים".
לקחתם משהו שקשור לבית ספר?
נועם: "לא. עדיף שיישאר שם".
פחדתם בזמן הנפילה?
אלדר: "כן. מאוד. הבום היה ממש חזק. היינו במקלט למטה בבניין. זה היה ממש בהתחלה של המלחמה".
אז איך נרגעים?
נועם: "חיבוק לאמא".
איך במלון?
אלדר: "טוב. כל משפחה קבלה שני חדרים, אחד להורים ואחד לילדים ויש דלת מקשרת. אנחנו מתקשים קצת עם החדר אוכל. אני קשה עם אוכל".
נועם: "ארוחת הבוקר טובה. יש פנקייקים, אבל צהרים והערב זה יותר מורכב לנו. וחסרים לנו החברים".
"אני לוקח את הילדים לים כדי לעשות מהלימון לימונדה", אומר אלון האב. רגע לפני שהוא יורד אל החוף חשוב לו להעביר עוד מסר. "יש לי עוד כוח לסבול ואנחנו לא נשבר עד שנגיע לנקודה שאותה אנחנו רוצים. שלא יהיה לאיראנים פצצת אטום, ושהם לא יסכנו את הילדים שלנו. אני מוכן לספוג הכל לטובת זה. אני מרגיש שעכשיו אין כל כך פוליטיקה, שכולם ממוקדים במטרה. כשהנהגת המדינה מקבלת החלטות לא מתוך טובה אישית, אלא לטובת העם, אז העם הולך אחריה. כרגע בנימין נתניהו הגיע להחלטות נכונות לטובות ישראל וכולם אחריו. רק שימשיך כך" .
“מהרגע הראשון שבו החלה המערכה, התחלנו לקלוט מפונים מהאזורים שנפגעו בגוש דן", אומר מיכאל דהן, סמנכ”ל מלון קראון פלזה תל אביב. "נערכנו מיידית במלון - תגברנו את הצוותים בכל המחלקות ופעלנו מתוך תחושת שליחות ואחריות. עבורנו, המפונים הם אורחים לכל דבר, ואנו עושים כל שביכולתנו כדי להעניק להם שהות נעימה, רגישה ומכבדת. גם צוותי העיריות שמלווים את התהליך פועלים איתנו בשיתוף פעולה מלא. נמשיך לעשות הכול כדי להעניק להם תחושה של חום, אכפתיות ובית - במיוחד ברגעים הקשים האלו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו