בשכונה בחולון שבה פגע הטיל מאיראן עומד ריח חריף של אבק שריפה. האש כבר כבתה, ונשמות טהורות הצליחו לחלץ לכודים. מה שהיה עד לאחרונה בניין מלא חיים הפך עכשיו לגל חורבות וחפצים מרוסקים.
שם, בין כוחות החילוץ והסיוע הרבים, פועל גם אל"ם (מיל') צ'יקו ציון. עם שלושה פלאפלים על הכתף ונעלי צבא אדומות הוא מרחיק באדיבות את ציבור הסקרנים, שומר על כבוד הנפגעים. הוא ניגש לאחת האימהות. בנה בן ה־9 אוחז בידה האחת, וידה השנייה נושאת מזוודה. היא מספרת שהבן חוגג יום הולדת, ופורצת בבכי. צ'יקו מחבק אותה בחוזקה - וכולם פוצחים בשירה, לשמח את לב הילד. ממרום 64 שנותיו, צ'יקו הוא המבוגר האחראי בשטח. סבא במדים.
תיעוד מפעילות כוחות החילוץ של פיקוד העורף בזירות נפילה // דובר צה"ל
הוא גר בחולון, אב לשתי בנות וסב לשני נכדים. לוחם ותיק באוגדה 36 באיסוף מודיעין שדה. כששוחרר ממילואים ביקש להתנדב, ומצא את מקומו החדש בפיקוד העורף. בחיים האזרחיים הוא מנהל מחלקת תקשורת שיווקית בחברת החשמל.
מתחילת מלחמת חרבות ברזל השלים יותר מ־300 ימי מילואים כמפקד יחידת הקישור של חולון בפיקוד העורף (פקע"ר), והוקפץ גם עם תחילת המערכה מול איראן. "קיבלתי טלפון בשישי לפנות בוקר, אמרו שצפוי משהו דרמטי. קפצתי לזירה שלי ועשינו מייד הערכת מצב.
"בסיטואציות מסוימות, כמו כעת, העורף הוא החזית, ובתפקיד שלי אני מרגיש שליחות - כי חוסן האוכלוסייה חשוב מאוד במצבי חירום. אני מרגיש גאווה ללבוש את המדים הכתומים. כאיש מילואים אני יכול לעמוד מול ראשי ערים ומול אוכלוסיות מגוונות ולתת להם את המידע האמין ביותר.
"כששואלים אותי איך אני ממשיך להגיע למילואים בגילי, אני עונה שניתנה לי זכות להיות שותף באירוע הגדול הזה. רבים מאיתנו משרתים הרבה זמן וברצף. זה לא מובן מאליו. בגילי אני לא יכול לצעוק 'קדימה הסתער', אז מבחינתי אני בתפקיד הכי מאתגר כרגע".
"המשפחה מורעלת"
צ'יקו ממש לא היחיד. בפקע"ר הבינו שלמתנדבים בגיל השלישי יש ניסיון ורצון שאין לאחרים, ומתנדבי המילואים לוקחים חלק משמעותי במאמץ המלחמתי.
למשל איציק משעלי, רס"ר גדוד 239. בגיל 77, פנסיונר, הוא עדיין מסתובב בזירות על מדים. מייד כששמע את האזעקה הראשונה הוא נתן נשיקה לאשתו ועלה על מדים - עוד לפני שהוזעק.
תיעוד מזירת נפילה ברמת גן // השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
הוא נשוי לחנה, אב לשלושה וסב לשלושה נכדים. "מעבר לתפקיד החשוב, אני מרגיש שאני נותן דוגמה לאחרים", הוא אומר. "כשרואים אותי מבינים שאפשר להמשיך ולהתנדב. כל עוד מאפשרים לנו - נתגייס לאיפה שיבקשו מאיתנו להיות".
משעלי עלה מקזבלנקה אחרי מלחמת ששת הימים, להתגייס לצה"ל. בתקופת הקורונה היה שותף להקמת מפקדת "אלון" שדאגה לסיוע לאזרחים. במשך 28 שנים שירת בהנדסה קרבית, עד שעבר למילואים בפיקוד העורף. עד עכשיו השלים כ־400 ימים במילואים.
"אין לנו ארץ אחרת. הבת שלי היא מורה, ולפעמים אני מגיע לדבר עם התלמידים הצעירים על החשיבות הגדולה של הגיוס לצבא. אני יודע שכל עוד אני יכול, וכל עוד אני תורם, אני אמשיך לעשות מילואים. זה מוסיף לי בריאות ופרגון. אני רואה את הצעירים שמשאירים בבית ילדים קטנים כדי להתגייס, ומעדיף שהם ישתחררו להתאוורר ואני אשאר במילואים.
"כל המשפחה שלי מורעלת. הבת שלי שירתה בהנדסה קרבית, והיום היא במילואים. הבן שלי סא"ל במילואים, ובת נוספת היא קצינת נפגעים. כבר יצא שנפגשנו במחוז דרום בפעילות, וזאת היתה גאווה גדולה".
טיפוס היפראקטיבי
גם ילדיו של סרן (מיל') אילן אשכנזי, שבשגרה מנהל פרויקטים בהנדסה אזרחית, משרתים איתו באותה יחידת מילואים. במקרה שלו, רוב צעירי הגדוד רואים בו דמות אב. "אנחנו כמה חבר'ה ותיקים, ולכולנו קוראים 'אבא' ו'סבא'. אני תמיד צוחק שהשארתי את הפיליפינית בבית".
הוא בן 67, קצין הנדסה בגדוד חילוץ 232. כחלק מתפקידו ראה לא מעט זירות קשות. גם את זו של השבוע שעבר, כשטיל איראני פגע במבנה בראשון לציון. "הייתי בחפ"ק מג"ד, ובתוך שבע דקות כבר היינו בזירת הנפילה. הרגשתי איך כל הגוף שלי נכנס למצב דרוך, האדרנלין זרם והחזיר אותי מייד לרגעים מהחילוצים שהייתי שותף להם בעבר. זו תחושה שלא שוכחים".
מאז הנפילה אילן לא נח. הנה הוא קופץ מהחפ"ק אל השטח, סורק לוודא שאין נפגעים, מרגיע את הסקרנים. בעברו הצבאי אפשר לרשום את הקמת יחידת החילוץ וההצלה הארצית (יחצ"א) וחילוצי פצועים בלבנון וברעידות אדמה בעולם.
הוא גרוש, אב לשני בנים וסב לשניים. "הרבה חבר'ה בני גילי שואלים למה אני צריך את זה", הוא מחייך. "אני עונה שכל עוד אני יכול לתת וירצו אותי, אני אהיה שם. אני מיסודי היפראקטיבי, מגיע ממשפחה שתורמת כל הזמן לחברה ולצבא, אז ברור שאני מגיע כשקוראים לי, ואפילו לפני. אנחנו צריכים כל הזמן לשמור על המדינה ועל האחדות בינינו, וכל אחד צריך לתת את הכי טוב שהוא יכול".
מעביר את המסר
גם סא"ל ישראל קופלוביץ משרת כבר 32 שנה. אז מה אם הוא בן 55, ומלבד חמישה ילדים יש לו כבר שבעה נכדים, הצעיר בן פחות מחודש, שאת הברית ציין ערב המתקפה באיראן. "כשהחזקתי את הנכד החדש בטקס הברית, הסתכלתי על כפות הרגליים הקטנות שלו, וחשבתי איך הן ייכנסו לתוך נעליים צבאיות", הוא מתגאה. "זה מוזר, אבל זה הקיום שלנו. החלום שלי הוא לפגוש את הנכד על מדים. צריך להעביר את הדגל לדור הבא, אבל אני רוצה לעזור כל עוד מאפשרים לי".
הוא מורה בישיבה התיכונית "אורט טבריה", ובמילואים משמש מפקד מכלול אוכלוסייה של נפת נפתלי, אזור שבו היתה לא מעט עבודה בתחילת המערכה מול לבנון. אחיינו, סרן איתן קופלוביץ ז"ל, נהרג בפיצוץ מטען בעזה לפני שנה. שני קרובי משפחה נוספים נפצעו במהלך המלחמה.
"האובדן של איתן היה כאב מאוד גדול. אבל אנחנו פה במדינה בזכות, וצריכים להגן עליה. זה החינוך שאני נותן לתלמידים שלי. כשרואים אותי ואת אחיי על מדים, למרות שאנחנו כבר רחוקים מגיל השירות, מבינים שיש לנו ייעוד. מבחינתי זה שווה יותר מ־20 שיעורי חינוך, ומעביר את המסר שכל אחד צריך לתת את המקסימום שהוא יכול".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו