אבירות של מנצחים: לחבר את ישראל מחדש

יש רגעים בהיסטוריה שלא דורשים פרשנות – הם מדברים בעד עצמם. הרגע שבו ישראל מאתגרת חזיתית את איראן, אחרי עשרות שנים של התכחשות עולמית לאיום, הוא אחד מהם.

היו אלה הוגי ביטחון ומדיניות ישראליים – מראשי מוסד, דרך אנשי מודיעין, ועד מדינאים ואינטלקטואלים – שהבינו מוקדם שהאיום המרכזי לעתידה של ישראל איננו רק טרור מקומי, אלא שאיפה איראנית גרעינית תחת משטר אסלאמי קיצוני.

ובהובלתם קם מנהיג שלא היסס לומר את האמת מול העולם: בנימין נתניהו. כשהיה ראש ממשלה צעיר ב-1996, כבר אז התריע מול קהל בינלאומי ספקני. מאז, בנה דוקטרינה של בלימה, הרתעה ובריתות חכמות. ובפסגה שלה – הברית ההיסטורית עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

היחסים בין נתניהו לטראמפ לא היו רק ידידותיים הם היו מהלך גיאופוליטי משנה מציאות: נסיגת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, העברת השגרירות לירושלים, העמקת שיתוף הפעולה המודיעיני והצבאי וחשוב מכל: שידור ברור לעולם שישראל וארה"ב עומדות חזית אחת מול טהראן.

וכשישראל פועלת היום נגד היכולת הגרעינית של איראן היא עושה זאת על תשתית שכל המערכת הביטחונית טיפחה שנים, בהובלה מדינית עיקשת, מבריקה ולא מתנצלת של נתניהו.

ההיסטוריה תזכור את נתניהו כמי שהסיר את האיום הגרעיני. אבל היא תזכור אותו גם כמי שהוביל את החברה הישראלית למקום הכי נמוך שהייתה בו אי פעם. השנאה הפנימית, הקיטוב, השבר בין אחים – כל אלה הגיעו לשיא תחת מנהיגותו.

הרפורמה המשפטית קרעה את העם לחצאים. מאות אלפי אזרחים יצאו לרחובות במחאה חסרת תקדים. קצינים הודיעו שלא ישרתו, טייסי קרב איימו בסירוב. הכלכלה רעדה, השקל צלל, והעולם הסתכל על ישראל בתדהמה.

הדמוקרטיה הישראלית, שהייתה מקור גאווה, הפכה לנושא למחלוקת קיומית. אמון הציבור במערכת המשפט, בצבא, ובמוסדות המדינה נפגע באופן שלא נראה מאז הקמת המדינה. הקרע לא היה רק פוליטי – הוא היה תרבותי, חברתי, וקיומי. משפחות נקרעו, חברויות נהרסו, והחלום הציוני נראה מתפורר מבפנים.

הטבח המזעזע של 7 באוקטובר, שבו נרצחו 1,400 ישראלים, לא היה רק כשל ביטחוני. זה היה תוצר של חברה מפולגת, של מנהיגות שנתנה עדיפות לפוליטיקה על פני ביטחון, של אי-אמון שהתפשט כמו מגפה בין הציבור למוסדות.

אבל דווקא מתוך העוצמה הגיאופוליטית הזו מתברר האתגר האמיתי: איך לחבר את העם שנקרע? איך למנוע מהניצחון בחוץ להיות תבוסה מוסרית בפנים?

כאן דרושה אבירות של מנצחים. מי שניצח את איראן – יכול לנצח גם את השנאה מבית. מי שבנה בריתות חובקות עולם – יכול לבנות ברית לאומית חדשה.

המילים האלה נכתבות לבנימין נתניהו, בני גנץ, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ולמנהיגי ישראל - השעה דורשת מכם צעד היסטורי. לא כמחווה פוליטית, לא כטקטיקה זמנית, אלא כמעשה חובה מוסרי.

העם הישראלי ניצח את האיום הקיומי מבחוץ – עכשיו הוא זקוק לניצחון על השנאה מבפנים. הניצחון על איראן לא יהיה שלם אם נכשל בשיקום הבית הפנימי.

זה יתחיל בהכרה בכשל. בלקיחת אחריות. בהבנה שישראל זקוקה לממשלת אחדות לא כפתרון חירום אלא כבחירה מוסרית. ממשלה שתכלול את כל המרכז הישראלי שהיה סדין אדום שנים. ממשלה שתשאיר את הקצוות בחוץ.

הרגע הוא עכשיו. ההזדמנות ההיסטורית היא כאן. מי מכם יהיה הראשון לגשת אל החברים-יריבים שלו ולומר "בואו נבנה את ישראל מחדש"?

מנהיגות לא נמדדת רק בזירה הבינלאומית – אלא ביכולת לרפא ולחבר את החברה. צ'רצ'יל הוביל את בריטניה לניצחון במלחמה, ואז הפסיד בבחירות כשהעם רצה מנהיג של בנייה. גם מנהיג מלחמה מוצלח ביותר חייב לעבור לאג'נדה של אחדות ושיקום, אחרת העם בוחר במישהו אחר.

נתניהו, אתה עמדת בראש המערכה מול איראן. עכשיו אתה יכול לעמוד בראש התחייה הפנימית של ישראל. גנץ, לפיד, ליברמן – גם אתם יכולים להיות שותפים למעשה היסטורי זה. זו לא חולשה – זו עוצמה מוסרית והנהגה היסטורית. זו הזדמנות לתקן את מה שנשבר ולהוביל את ישראל למקום חדש.

זה צו השעה. הבחירה בידיכם – הרצון בלב של כל העם. עשו את מעשה השעה. התאחדו למען נצח ישראל.

--

יאיר בלחובסקי הוא יו"ר עמותת נאמני תל חי