זמן קצר אחרי נפילת הטיל ברמת אביב, עיריית תל אביב כבר פתחה נקודת כינוס וסיוע בחצר בית הספר "אליאנס" אליה החלו לזרום תושבים, שניסו להתאושש מההלם הראשוני של טיל בליסטי, שבחר להתפוצץ דווקא אצלם בחצר.
"אני לא יכולה להגיע לדירה שלי", הסבירה שם יעל כאהן, אם יחידנית למורי בן התשעה חודשים. "ישנו הלילה אצל חברים שיש להם ממ"ד ושכן שלח תמונות של הנזק בדירה שלנו. אני צריכה שמישהו יעזור לי לנקות את הזכוכיות".
אנשי העירייה התפרשו במקום בכדי לסייע למקרים כמו של יעל. לזה עזרו להתמצא במבוך האימתני של מס רכוש, לאחרת ייעצו לגשת לפסיכולוגית, שישבה בפינה. "אנחנו מחבקים אותם ונותנים כוס מים, שיירגעו ויראו שהם לא לבד", הסביר איתיאל סמט, סגן מנהל אגף קהילה צפון בעיריית ת"א, שתפעל את האירוע. "זה מענה ראשוני. מי שיכול לחזור הביתה זה הכי טוב ומי שיש לו חלופת פינוי זה מצוין, אפשר ללכת גם למשפחה או לחברים".
אניטה ובנה רוני בדיוק יצרו קשר עם מס רכוש, בכדי שיאמוד את הנזק בדירתם. "זה מלחיץ בגלל שזו הפעם הראשונה שחווינו דבר כזה", רוני הודה. "היינו במקלט, הרגשנו את הבומים, אבל תמיד צריך לזכור שיש אנשים במדינה שעוברים דברים יותר קשים".
אניטה ורוני עלו לישראל לפני 15 שנה מטורקיה, חשבו שכאן ירגישו יותר בטוח. "ברחנו מהאנטישמיות והגענו למלחמה", אניטה חייכה בעצב. "אני לא גדלתי פה, לא הייתי בצבא, אני לא יודעת להתמודד עם מצבים כאלה. לא יודעת אם העלייה הייתה החלטה נכונה. באתי בכדי להרגיש בטוחה, אז מה הסיבה להישאר?".
רוני, שכבר עשה צבא בארץ, מרגיש יותר מחובר. "אני אחכה לסוף המלחמה", אמר. "אני רוצה לראות איזה הסדר יהיה ואיזו מדינה תהיה לנו. אם לא יהיו איום גרעיני וטילים בליסטיים מאיראן, החיזבאללה לא יהיה בשטח והחטופים יחזרו אמן, אולי עוד יהיה פה טוב".
לחצר בית הספר זרמו אנשים שנראו בסדר, בריאים ושלמים בגופם, אבל מהר מאוד ניתן היה להבחין במכה הנפשית שספגו. קארין הייתה זקוקה לאנשים שירגיעו אותה גם שעתיים אחרי שהטיל נחת.
"ההדף פגע בנפש והיא יותר חשובה מהבית, עליה אנחנו צריכים לשמור", הסבירה. "דיברתי עכשיו עם פסיכולוג, שאני מכירה וסיפרתי שאני עדיין שומעת את הפיצוץ החזק באוזניים והוא אמר שמניסיון זה יעבור עד מחר בערב. מפחיד".
בין האנשים עברו גם תושבי השכונה, שביקשו להתנדב לטובת חבריהם שנפגעו. הייתה שם פסיכולוגית מקומית שהציעה סיוע ומוניק, שחילקה כוסות מים ונתנה תמיכה והיה בעל בית קפה שלא פתח בבוקר את העסק, אבל הביא את מאפיו וחילק לבאים.
היה גם את אורי חננאל שהגיע רכוב על אופניים והניח על השולחן חטיפים שאסף מהמזווה. "אלה חטיפי ממ"ד, קניות חיפזון בסופר", הסביר בחיוך.
אורי, אשתו ושני ילדיהם הקטנים העבירו את השבוע שעבר בחדרה וחזרו לתל אביב אחרי שפיקוד העורף אמר שאפשר לאט לאט לשוב לשגרה. הם רק לא ידעו על התוכניות החדשות שמכין נשיא ארה"ב.
"בזמן נפילת הטיל היינו אצל הוריי שלהם יש ממ"ד ושם פחות הורגשה הנפילה", אורי מספר. "אז יש קצת נזק לדירה שלנו, זה מבאס, אבל לפחות יש תחושה של מבוגר אחראי בשטח. יצאתי חצי שעה אחרי האירוע וכבר ראיתי חסימות כבישים ואנשי מד"א פזורים והעירייה פתחה חמ"ל. אנחנו לא לבד".
האזור הזה של רמת אביב הוא לא של העשירים והנוצצים. יש שם לא מעט בתים ישנים וצנועים שרובם הגדול מחזיק מקלט, שגם הוא לא במצב אידיאלי.
דוד, בן ה-78, אפילו לא הצליח להגיע למקלט הסמוך לביתו. בזמן הנפילה הוא היה בסיבוב בוקר עם כלבתו לוקה ובמזל גדול השניים יצאו ללא פגע, מה שאי אפשר לספר על דירתם.
"יש נזקים שטחיים לחזית ולעורף, חלונות שעפו, הדלת לא נסגרת", דוד עדכן על המצב. "אני מנסה להתמודד כעת עם הבירוקרטיה מאחר ושואלים אותי שאלות שאני לא יודע לענות עליהן. אז אני אנקה את הלכלוך בדירה ואחזור אליה. לא רוצה ללכת למלון, זו טרחה גדולה מדי בשבילי".
לא כדאי לעבור למקום יותר בטוח מתל אביב?
"אם תגיד לי מה רמת הדיוק של האיראנים, אני אוכל לענות בחוכמה על השאלה, אבל מכיוון שאנחנו לא יודעים, אז מה זה משנה היכן אהיה? לשמחתנו האמריקנים נכנסו סוף-סוף. אנחנו לא לבד במערכה, אז שיגמרו את העבודה שם ובעזה ונחזור לחיים יותר שפויים. כעת אלה לא חיים שפויים".
