״אני חייבת להכניס לבעלי אוכל. הוא מאושפז במחלקת לב, לא אוהב אוכל של בית חולים. באתי כל הדרך מלקיה, תעזור לי להיכנס?״
אני מודה למכון ריפמן על שיעורי הערבית שמאפשרים לי לתקשר עם יוסרה.
שער בית החולים סורוקה נעול. אין שומר בשער, שמש הבוקר מתלהטת, פניה של יוסרה אדומות ממאמץ. אנו מביטים מעבר לשער – זכוכיות הבניין מרוסקות ושבורות, מאחוריהן עמוד עשן שחור מתמר מעלינו. המשטרה חסמה את הכבישים אל המקום, אבל הולכי רגל – עוברים ושבים – כמו לא היה זה היום של הפצצה. יוסרה על סף דמעות, החרדה גואה בה. בין מחשבות על בעלה והאוכל שעשוי להתקלקל, היא מאבדת עשתונות.
מישהו מבפנים חולף, אני מנסה לסמן לו, אבל הוא מתעלם מאיתנו. ״עכשיו? שאני אכניס בדואים?״ הוא אומר לטלפון ונעלם.
כמה דקות אחר כך עובד בית חולים מגיע לעבודה, רואה את המצוקה, מכניס את יוסרה ואותי עם התג שלו.
בפנים, האסון הישראלי ממשיך להיות לא החלטי. זוג הורים חרדים ממהרים בשבילים עם כיסא גלגלים ריק. ״תראי איזה נס״, אומר האב לאשתו. איש צוות עם מבטא ״יוצאי״ מהנהן בראשו – ״איזה נס?! זה נס זה? זה סמטוכה". בימים כתיקונם, החצר הפנימית של סורוקה פורחת: דשא ירוק, דקלים צהבהבים ועלווה אדומה מחיים את הברוטליזם האפור.
פחות משעה אחרי נפילת הפצצה – אלו ימים בקלקלתם – והצבעוניות הזו יוצרת רקע חי ומוזר לעשן השחור.
מבנה האשפוז הישן של סורוקה עולה באש. אני מחפש את החדר שבו סבתי הייתה מאושפזת. לכל אחד בדרום יש זיכרונות אשפוז מכאן.
בינתיים אני רואה שקצה הקומה קרס על עמודיו, האש בוערת מבפנים, והעשן השחור בורח החוצה אל השמיים. החור בתקרה, שפעם שימש כמרפסת שמש עבור החולים, הפך לארובת עשן מתמר – וזה לא נגמר.
בין גלי העשן מבליחה מדי פעם מנורת החנוכה הגדולה שעל הבניין.
מסביב, אנשי סורוקה, בדואים וחולים שיצאו לראות – עומדים בדשא ומביטים למעלה בדממה. ״אחי, אתה לא מאמין – זה כמו התאומים", מישהו מנסה לתאר את ההרגשה ההזויה. עדכון בטלפון מודיע שהאיראנים כיוונו אל מתקן צבאי בסורוקה. לצידי, שתי חיילות מאופרות למשעי מנסות לעשות סלפי ״אמאל׳ה״ עם שברי הזכוכיות. אני תוהה אם לזה האיראנים התכוונו.
החיילות ממשיכות לנסות, אבל לשווא – מישהו תמיד חולף, מפציץ להן את התמונה.
זכוכית חנות בית המרקחת מרוסקת. בחור עם ממשק אינפוזיה על היד מעשן בין ההריסות. ״איזה נזק יש כאן לזגוגיות... נראה לי שהזגגים בבאר שבע עשו את השנתית שלהם. כן, מה זה – חבל על הזמן כמה כסף...״ אחד העובדים מפנה את הבשמים. היית כאן כשזה קרה? אני שואל. הוא מייד צועק: ״אוריאן, בוא, בוא הנה! רבע השעה של הפרסום שלך הגיעה!״.
אוריאן ציונוב היה בהכנות לפתוח את סניף ״הגוד פארם״.
"זה התחיל באזעקה. הלכתי כאן לחדר הפנימי. היו כמה בומים קודם, יירוטים – ואז בא הבום הגדול. הכל רעד. אבל רק כשיצאתי וראיתי את התקרה על הרצפה – הבנתי מה קרה."
בפתח בר הסלטים – הקרנף – העובדות יושבות על המדרכה ומנסות להבין מה קורה איתן. "אתה לא רואה שאנחנו בהלם?" אומרת אחת מהן, שולחת ידיים רועדות, ואז מוסיפה ספק בצחוק: ״את מי תובעים עכשיו? אתה שמאי?".
אנשי חדר האוכל מתיישבים לידי. פרחיה אבוטבול לא מפסיקה לחזור על זה.
אולי אם תחזור עוד פעם – תצליח להבין. אולי תיזכר בשם. אולי תראה פתאום פנים. "מישהו משך אותי ביד", היא אומרת. "חזק. הוציא אותי החוצה. אחרת לא היינו מדברים עכשיו". מעל ראשה של פרחיה משוטטים גיבורי היום – הכבאים. דמותם עם קסדה ווֶסט חולפת מדי פעם בין הלהבות. העשן ממשיך לעלות השמיימה כמו נחשול כהה שנמרח בשמיים.
"אם לא הייתי מוציאה את האנשים מהטבח, עוד עשר דקות – היינו עכשיו עשרים הרוגים," פרחיה מהרהרת בקול. "אבל מי משך אותך החוצה והציל אותי?".
אלי יפרח הכין את האוכל מחמש בבוקר. "היו קודם שלושה פיצוצים חלשים. אבל הרביעי כבר נחת פה. הכל רעד. אתה יודע מה זה לשמוע בום ולדעת שהוא בשבילך? פחד מוות. הפיצוץ האחרון – הרגשתי אותו בבטן, כמו מכת אוויר. חשבתי שנגמר."
נטליה בובנוב: ״בבית חולים, אוכל זה נושא רגיש. המטבח צריך תמיד לפעול – מלחמה או לא מלחמה. אנחנו הראשונים שמתייצבים.
אצלנו במטבח אין זמן לחשוב," היא מוסיפה. "האזעקה נשמעת – ואנחנו בודקות אם אפשר להוציא את המנות בכל זאת.
כל חולה מחכה. גם כשהשמיים נופלים."
בפנים, הן מספרות, דלתות המתכת של המקררים התעקמו.
הארון החדש – זה שהגיע רק שבוע קודם – כבר הלך.
אבל החולים צריכים לאכול. "אוכל צריך לצאת," אומרת דליה זאנו. "מלחמה או לא מלחמה. שמעתי שכבר הזמינו אוכל מבחוץ להיום..."
"אני זוכרת, במלחמה הקודמת," אומרת פרחיה, "הטיל עף מעלינו. מטר אחד ימינה – לא הייתי כאן. ועכשיו שוב. כאילו שזה מחפש אותנו.
דליה, מה את אומרת – אולי חליל הוא שמשך אותי החוצה?".
נתי, אשתו של אלי, מספרת: "אתמול בערב פינינו את הבניין הזה. איזה מזל. אחרת היו יכולים להיות פה יותר מאלף הרוגים. אף אחד לא חושב שזה יקרה לו – עד שזה קורה לו".
דליה מנסה לחשב שגרה לאחור: "בטח מחר יבקשו תפריט רגיל. אין חגים בבית חולים. מי שנשאר חי – רעב".
גל של עשן שחור מתחדש, עולה ומתמר. רעשי פיצפוצים עולים מהבניין. אני תוהה – עוד כמה זמן הקומה תחזיק ככה? רמקולים לא ברורים מהדהדים בכל רחבי בית החולים. מבקשים מכל מי שלא צריך להיות כאן – להתפנות.
בדרך החוצה, שני אנשי צבא שמים על עצמם אפודים כתומים.
״עכשיו באים?״ אומר חולה בחלוק לבן. ״איזו מדינה!״ הוא רוטן.
אישה עם שיער אסוף צועקת לטלפון: "כל הווסטים – תגידי להן – כל הווסטים אצלנו במשרד! שיבואו לקחת מהר". מרחוק אני רואה את פסנתר הלובי מוקף שברים וזגוגיות מנופצות. אני תוהה מה קרה לפסל ראשו של בן גוריון. ובין ההמון שהמשטרה חוסמת, אני מבחין ביוסרה – שעומדת עם שקיות האוכל בידיים, מחפשת את בעלה.
שגרת חירום או חירום בשגרה – הסטטיסטיקה תזכור את התאריך, את השעה, את מספר הפצועים ואת מחיר הפגיעה.
אני אזכור את מבטו של אריק, נח על ספסל, קסדה לצידו, כפפות חילוץ על ידיו. הוא בוהה במזרקה הקטנה, כמחפש היגיון בנפילת המים.
״הידיים שלי גמורות מהפינוי של החולים,״ הוא נאנח. ״איזה בוקר קשה זה היה.״
