החטופים והחטופות עדיין בעזה - אין ניצחון ותקומה ללא שובם

היום, 19 ביוני, הוא יום ההולדת ה־21 של שי לוינסון, שריונר חלל חטוף בעזה, נכדי היקר. אני דינה לוינסון, סבתו של שי, וכבר 622 ימים שלא ראיתי אותו - ולא אראה לעולם.

שי היה נער בגובה 192 ס"מ, בוגר "כדורי" ושחקן כדורעף שש שנים במועדון הספורט של עילבון. יהודי בין ערבים. הוא היה שחקן מצטיין, אבל ביקש ודרש להתגייס לקרבי.

שי נהרג בשבת הארורה בגיל 19 ושלושה חודשים. הוא היה מפקד טנק בחטיבה 7, גדוד 77. בשלושת החודשים שלפני המלחמה הוא הוצב לאורך גבול עזה, באזור שבין קיבוץ בארי וקיבוץ רעים.

הטנק שלהם, ״הטנק של הנובה״, היה מבין הראשונים שנכנסו לפעולה בבוקר אותה שבת. לפי סיפורי מפקדיו, הם נלחמו כולם כאריות.

כחצי שעה נלחמו, ואז נדם קולו. פצצת אר.פי.ג'י נורתה לעבר הטנק, התותחן והטען נהרגו, ושי כמפקד עף מהדף הפצצה. הנהג ניצל והגיע לאזור הנובה. הטנק הציל כ־60 חברים.

גופתו עדיין בעזה. הוריו מצאו בחדרו מחברת שבה כתב: "אנחנו לא צבא של רובוטים, אנחנו צבא ההגנה לישראל. אני צריך חוזקה, התמדה, נחישות וכריזמטיות".

נגדע לנו ענף מעץ המשפחה. הוריו לא יהיו סבא וסבתא לילדיו. לא אזכה לראות נינים ממנו. מתגעגעים לחיוך המבויש. מתגעגעים לקולו ולצחוקו. מתגעגעים וכואבים עד אין־סוף.

ימים קשים עוברים עלינו כעת. אבל אל לנו לשכוח את החטופים שעדיין נמצאים בעזה. אין ניצחון ותקומה ללא שובם של החטופים והחטופות.