יש משהו מדהים ביכולתה של ישראל לירות טיל מדויק לתוך חדר השינה של בכיר איראני, באנשי המוסד שמביאים מידע מודיעיני מדויק, או ביירוט של מאות טילים. אז איך יכול להיות שדוד ואריאל עדיין בשבי? איך יכול להיות שגיא ואביתר עדיין במנהרה? ושתמיר ורונן עדיין לא הושבו לקבורה בישראל, ושעוד עשרות עדיין מחכים שנציל אותם? איראן זה חשוב והכל, ומאוד - אבל איך יכול להיות שעדיין לא שחררו את מתן?
כמו במקהלה, כולנו התחלנו שיר אחד, ובאמצע נכנסנו לשיר אחר, ואנחנו מנסים לא להתבלבל. יש לנו מלחמה שמתנהלת כבר 618 ימים. מלחמת חורמה. מלחמה שנגררנו לתוכה בחרבה. ובום - בתוכה מתחילים עוד אחת. האחת בסול, השנייה בסי במול. אך בניגוד למקהלה - אסור לנו להתבלבל. חיוני? כן. קיצוני? כן. האם מערכה אחת תשפיע על השנייה? הלוואי שלא.
ובכל זאת. אחד החטופים ששבו בעסקה האחרונה סיפר שבמתקפה האיראנית הקודמת, השובים סיפרו לו שישראל נחרבה. סיפרו לו שכל מי שנשארו בחיים ברחו. את הידיעה שישראל נלחמת בעוז, ושהעורף אפילו מספר על זה בדיחות, חסכו ממנו.
שב אחר סיפר שכשהיו התקפות, הם היו כועסים. ואת הכעס, איך לא - היו מוציאים על החטופים. בעיטות, אגרופים, מכות נמרצות, כאב שמרגישים עד לעצמות. שק איגרוף אנושי, כאילו הסבל של השבי במנהרות לא מספיק. ואתמול, ברילס מעזה, רואים חגיגות. יירוטים מעל שמי ישראל נצפים אצלם כאילו הם היו מופע זיקוקים.
בתרחיש הכי גרוע לא חשבנו שאיראן תיקח חלק במערכה הארוכה הזו.
עברנו את ליל הכטב"מים, ועוד ערב של טילים, וזה היה נורא ישראלי שב־19:30 בערב רצים למקלטים וב־21:00 וולט שוב עובדים. והשריטה הזו שכולנו חיים איתה רק נעשית עמוקה יותר. אבל בתוך האזעקות, עולות השאלות. ועולים הפחדים. ורוני של עמרי מירן שואלת: "אולי כמו שלקחו את אבא אחרי הרבה אזעקות - גם יחזירו אותו אחרי הרבה אזעקות?".
יש לנו 53 חטופים שלא יודעים. שמחכים. אסור לנו לשכוח שאנחנו צריכים להחזיר אותם.