למרות הלילות הקשים: תתארו לכם את היום שבו איראן תיפול

תדמיינו לרגע עולם שבו מציאות החיים שהתרגלנו כישראלים לחיות איתה - שיש את איראן שרוצה להשמיד את כולנו, מנער ועד זקן, טף ונשים, ושממש פועלת לשם כך בתכנון מדוקדק ובהשקעה של משאבים עצומים - פשוט לא קיימת יותר.

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יותר מ-70 אחוזים מהישראלים נולדו לאחר 1978, השנה שבה השתלטו האיית'וללות על איראן וניתקו את הקשרים עם ישראל. אין הרבה בינינו שבכלל מצליחים לדמיין יחסים של שלום בין המדינות כפי שהתנהלו עד המהפכה האסלאמית. בכל ביקור בחי-בר בכרמל, כשמגיעים אל מכלאת היחמורים והמדריכה מסבירה שאלה צאצאים של יחמורים פרסיים שהגיעו אלינו מאיראן, זה נשמע כאילו מדובר בסיפור אגדה אקזוטי שהומצא לצרכי יח"צ.

כשמוסיפים ל-70 האחוזים הללו עוד מספר לא מבוטל של מי שהיו אז ילדים קטנים, עולה המסקנה המתבקשת שמבחינת מרבית הישראלים המילה "איראן" משמעה אויב-העל, זה שבמשך עשרות שנים פועל על מנת להשמידנו.

התמונות מבת ים ומטמרה, מראשון לציון ומרמת גן, מזעזעות וצורבות את הנפש. כל הרוג הוא עולם ומלואו, מאות הפצועים יישאו את הכאב והטראומה לשארית חייהם, והנזק עצום. גם מי שלא נפגע כלל ונמצא יחסית רחוק ממוקדי הנפילות, חי במציאות מטרידה שכוללת ריצה לילית מבוהלת למקלט ובעיקר תחושת אי-שקט בלתי פוסקת. וכן, גם התוכניות של רובנו השתבשו, מי יותר ומי פחות. חתונות מבוטלות (מזל טוב אבנר!), חופשות מוטלות בספק, הילדים חזרו לזום קולני ורבים נתקעו בחו"ל ולא יודעים מתי ואיך יחזרו ארצה (שזו בכלל תופעה מעניינת: אנשים שמוכנים להשקיע ממרצם ומכספם כדי לחזור לאזור מוכה מלחמה).

אבל כל זה כאין וכאפס לעומת המציאות שעל פי גורמי המודיעין היינו במרחק יריקה ממנה. מציאות שבה לאויבת הגדולה ביותר של העם היהודי מאז גרמניה הנאצית, לזו שמצהירה שמטרתה היא השמדתנו, הייתה פצצת גרעין. דמיינו מסילות ברזל, דמיינו רכבות עם קרונות בקר בצבעי חום-חלודה, דמיינו את הכניסה לאושוויץ, את הרמפה, את נביחות הכלבים, את קציני האס.אס. ואין סלקציה, וכולם למשרפות ותוך רגעים עולים בענן השמיימה. לא מהארובות אלא בפטרייה אחת גדולה וגבוהה.

יש מי שפינטזו במשך שנים שכשאיראן תגיע לנשק גרעיני, בסך הכל יווצר איזון הרס הדדי בינינו לבינם וכך יבוא לציון גואל. "הם לא באמת ישתמשו בזה אלא רק יאיימו", הם טענו. ככה זה כשמנסים להשליך על אויב איסלאמי קיצוני מחשבה מערבית. ב-7 באוקטובר למדנו שהרצון להשמיד קיים וקיים. שרק יכולת זה מה שמונע מהאויב לבצע את זממו. שאנחנו לא יכולים לקחת סיכון שאולי לפתע הם יעברו לחשיבה רציונלית.

ועכשיו דמיינו עולם אחר. עולם שבו אין את משטר האיית'וללות באיראן. נשמע בדיוני? גם נפילת משטר אסד בסוריה אחרי 54(!) שנות שלטון נשמעה בדיונית עד לא מזמן. נפילה של השלטון האיראני לא רק מחסלת את האיום הזה אלא גם מפילה את ציר הרשע שהיא היסוד שלו. כן, טרוריסטים איסלאמיים תמיד יהיו והם תמיד ירצו להרוג ישראלים ויהודים. הם לא תמיד זקוקים למערך רקטי או לנשק מתקדם ומספיקה להם סכין אחת חדה. אבל יכולת השמדה של עם שלם כשאין לך גב של מדינת-על נעלמת כמעט כליל.

מי ששוחח עם ישראלים שעלו מאיראן בעשרות השנים האחרונות, לא יכול היה שלא להתרשם מהערגה שבה הם דיברו על הבית שהשאירו מאחור, מהגעגועים לריחות ולטעמים, לקולות ולמראות. תתארו לכם שפתאום השמיים ייפתחו והם יוכלו לבקר במדינה שהם כל כך מתגעגעים אליה, לבקר בני משפחה וחברים שהשאירו מאחור.

תתארו לכם עולם שבו חברות ישראליות יכולות לעשות עסקים עם מדינת הענק הזו ששוכנת סמוך למפרץ הפרסי, שמטוסים ישראלים יוכלו לטוס מזרחה ללא צורך בעיקוף יקר ומיותר, עולם שבו הסדרה "טהרן" תיראה לנו כמו מציאות הזויה מתקופה וימים אחרים.

הימים הללו קשים, הלילות עוד יותר - אבל בקצה המנהרה, אולי בפעם הראשונה מאז הקמת מדינת ישראל, מחכה אור אופטימי שמעולם לא חשבנו שנזכה לראות.

תתארו לכם.