לראשונה בתולדותיה, ישראל סופגת מטחי טילים ישירים מאיראן והעורף חוטף בעוצמות שלא הורגלנו להן. בניינים שלמים קרסו, 13 הרוגים מתחילת המערכה, רובם לא שהו במרחב מוגן תקני, עשרות נפצעו, ונפגעים רבים לא הצליחו להגיע למרחב מוגן בזמן.
בבת ים, טמרה, רמת גן ורחובות הפגיעה הייתה ישירה, קטלנית, ולעיתים קטסטרופלית. המציאות שנחשפה תחת ההריסות פשוטה: מרחב מוגן תקני מציל חיים. אבל מאות אלפי אזרחים בישראל חיים בלי הגנה בסיסית. לפעמים אין מקלט בכלל. לפעמים הוא קיים אך נעול, מוחזק בידי שכן, מוסב למחסן, או פשוט סגור כי "זו המדיניות".
כשהאזעקה נשמעת, אין להם לאן לרדת והם נשארים מאחור. בשכונת הדר בחיפה, אם לשמונה ילדים מתארת מציאות מוכרת. מקלט שהופקע לשימוש פרטי, ללא שום פיקוח או מענה מצד העירייה: "גרה בחיפה. בשכונת הדר. יש לנו מקלט בבניין שאדם פרטי המתגורר ברמת גן רכש אותו ושינה את הייעוד ממקלט למחסן. פתח בו חלון. ובפועל המקלט משמש כדירת מגורים אותה הוא משכיר. כשהתחילה מלחמת חרבות ברזל פנינו לעירייה, לפיקוד העורף, אל בעל המקלט בעצמו.
העירייה ענתה: 'אתם צודקים, אך אין לנו איך לסייע'. פיקוד העורף אמר שהוא צריך לתת לנו את המפתח, אך בעל הדירה הגיב לנו בזלזול וסירב לתת לנו את המפתח. אני אימא לשמונה ילדים קטנים, כאשר הגדולה בת 11 בלבד. הבניין עצמו פתוח. חדר המדרגות פתוח. הבניינים ישנים. אין לנו גם חדר מדרגות לצאת אליו אפילו. אני נשארת בבית. הילדים מבועתים. באים לישון בחדר שינה. זה לא מקרה יחיד. יש לנו בשכונה הרבה מקרים כאלה. עד עכשיו שרדנו, אבל המערכה מול איראן מסוכנת בהרבה".
"המקלט היה נעול, אי אפשר לפתוח"
באותה שכונה, דייר אחר בבניין מתאר מקלט שעדיין קיים, אך בפועל בלתי נגיש. שכן שישן בו בלילות נועל אותו מבפנים, גם כשאזעקות נשמעות: "אני גר בחיפה. שכונת הדר. יש משפחה בבניין שהגבר והאישה לא מסתדרים ביניהם. כל השנה הוא הולך לישון במקלט. הוא נועל את המקלט. בכל פעם שאנחנו יורדים, אני צריך לדפוק ולבקש ממנו להיכנס. המפתח שלו תקוע מבפנים. אי אפשר לפתוח. ירדתי באזעקה. המקלט היה נעול. אני לא יכול לפתוח.
אני לא הולך למקלט ונמצא בחדר פנימי בבית. אני לא רוצה להתחיל בזמן אזעקה להעיר אותו. זה פחות בטוח לעמוד בפתח של המקלט ולהתעסק עם להעיר אותו, זאת סכנת חיים. זה לוקח לפחות רבע שעה להעיר אותו. יש לי שלושה ילדים קטנים, וזה לא בטיחותי להיות בתוך הבית ולא לרדת למקלט".
"היינו מסתתרים מתחת למדרגות"
חיים אריה וינברגר, אב חד־הורי לשבעה ילדים, מתאר כיצד בזמן אמת גם מקלט ציבורי, שהובטח כי יהיה פתוח, נמצא נעול. הגיבוי מהמועצה? אפס.
"שמי חיים אריה וינברגר, אני אב חד הורי לשבעה ילדים. אני גר ביישוב חשמונאים, אני גר בבית מחולק, כך שבבית בו אני גר אין ממ"ד תקני, יש לנו מדרגות שתחתן היינו מסתתרים בזמן האזעקות. אחרי ההנחיות של פיקוד העורף ואחרי ההבנה על הסכנה, ניסיתי לחפש מקלט ציבורי סמוך לבית. ביררתי עם מנהלת בית הספר היסודי, שהסבירה לי איפה המקלט ושהוא אמור להיות פתוח. כשהגיעה ההתרעה, רצתי עם ילדיי למקום, אך התברר שהמקום סגור.
כשהתחלתי לפנות לגורמים שונים במועצה לצוות החירום והאמונים על הביטחון ביישוב, הובהר לי שבתור מדיניות לא פותחים את המקלטים. והדבר היחיד שחזרו עליו בלי סוף הוא "זו האחריות של בעל הדירה שלך, תפנה אליו". השכנה המקסימה שלי, היא אם חד הורית בעצמה עם ילד אחד שזה חדר השינה שלו. ולא נעים לי ליפול עליה עם שבעה ילדים למרחב המצומצם והפרטי שלה.
ניסיתי לחפש מקלט ציבורי סמוך לבית. ביררתי עם מנהלת בית הספר היסודי, שהסבירה לי איפה המקלט ושהוא אמור להיות פתוח. כשהגיעה ההתרעה, רצתי עם ילדיי למקום, אך התברר שהמקום סגור
'זו בעיה שלך', נאמר לי. 'אם אתה רוצה, ביישוב גני מודיעין (מדובר ביישוב בתוך היישוב שלנו) במרחק 20 דק' הליכה יש מקלט ציבורי'. למרות שהסברתי שזה לא הגיוני, ולא ישים עבורי, הם עדיין התעקשו שהם לא פותחים את המקלטים".
כשניסינו לבקש תגובה ממנהלת חמ"ל החירום, היא לא הכחישה שיש מקלט סמוך בבית הספר שהמועצה מסרבת להשמיש ולפתוח אותו, מתוך החלטה שהאחריות על החפצים במקלט בבית הספר אינו באחריותה. היא אישרה שאכן המענה היחיד שהם הציעו לחיים זה ללכת ליישוב הסמוך במרחק 20 דקות עם שבעה ילדים בכל פעם או לשהות עם כל משפחתו אצל השכנה.
לטענתה, היישובים סמוכים מאד ואין בעיה לצעוד לשם בכל פעם. בנוסף היא טענה שהיא רק מתנדבת ונפנה למנהלת היישוב לקבל תגובה רשמית. אך כשהתקשרנו לטלי בן חור, מנהלת היישוב לקבל תגובה, היא ניתקה את הטלפון, וסירבה לדבר איתנו בטענה שאינה מתראיינת לתקשורת. למרות שהבהרנו שמדובר בקבלת תגובה ולא ראיון.
רק לאחר זמן נמסר מטעם היישוב: "ביישוב חשמונאים גני מודיעין נפתחו המקלטים הציבוריים והתושב הופנה לשהות באחד מהם. התושב ביקש לפתוח גם את מוסדות החינוך. מוסדות החינוך נפתחים בהתאם לצורך כאשר אין מקומות אחרים. לתושב יש מרחב מוגן סמוך והוא בוחר שלא ללכת אליו 'מטעמי נוחות'. הישוב חשמונאים בנוי רובו ככולו מבתים פרטיים אשר מכילים ממדים בתוכם אי לכך המרחבים הציבוריים שנפתחו מספקים בהחלט. במידה ונראה צורך אמיתי נפתח נוספים".
החברה הערבית: "זו לא גזירת גורל, זו מדיניות"
סלימאן אלעמור, מנכ"ל משותף ב"אג'יק" מכון הנגב, ותושב כסייפה שבנגב, מתאר מציאות שיטתית של העדר תשתיות מיגון ביישובים הערביים והבדואיים: "כמעט לחצי מהחברה הערבית בישראל אין שום גישה למרחבים מוגנים וזה לא גזירת גורל, זו תוצאה של מדיניות ארוכת שנים של הזנחה. יישובים כמו טמרה, נצרת, אום אל־פחם אין בהם מקלטים, אין ממ"דים.
נהרגו הרבה מאוד בדואים בגלל שאין מיגון כלל גם ב-7 באוקטובר. התרענו, התחננו, ביקשנו שינוי, אבל מאז לא נעשה דבר
גם אם יש כמה מרחבים במתנ"סים ובחלק מבתי הספר זה אינו פתרון כלל, הם רחוקים מאוד ולא מתאימים לכל התושבים הזקוקים למיגון מיידי. המדינה ממשיכה להערים חסמים תכנוניים שמונעים כל התקדמות, ואילו החברה הבדואית היא החשופה ביותר.
לא רק שאין מיגון לעיתים אין אפילו תשתיות בסיסיות. לפני שנה, במתקפה האיראנית מאפריל, נפגעה אנושות ילדה בת שבע מהכפר הבלתי מוכר אל־פורעה, מטיל שפגע בביתה, ונהרגו הרבה מאוד בדואים בגלל שאין מיגון כלל גם ב-7 באוקטובר. התרענו, התחננו, ביקשנו שינוי, אבל מאז לא נעשה דבר. גם היום, מול איומי תקיפה מחודשת, אותם אזרחים נשארים חשופים.
המתנדבים שלנו באג׳יק עושים כל שביכולתם מפנים משפחות למתנ״סים ולבתי ספר שיש בהם מיגון חלקי אבל זו אחריות המדינה, לא של החברה האזרחית. לא ייתכן שחצי מהחברה הערבית בישראל ירגיש כמו ברווזים במטווח. זו לא רק סכנת חיים זו קריאת השכמה מוסרית, אזרחית וביטחונית מהמעלה הראשונה".
הנתונים מאוד מדאיגים: 46% מתושבי היישובים הערביים חיים ללא נגישות למיגון לעומת 26% מהאוכלוסייה הכללית
עימאד ג'ראיסי, מנכ"ל מרכז אינג'אז לקידום הרשויות המקומיות הערביות, מוסיף נתונים שממחישים את העומק המבני של הבעיה: "המצב בחברה הערבית קשה שבעתיים. מצד אחד הנתונים עבור הנגישות למיגון מאוד מדאיגים ומצד שני הרשויות המקומיות אין ביכולותיהן לטפל בסוגייה הזו.
על אף שמבקר המדינה מזהיר מאחרי מלחמת לבנון ב־2006 ממחסור משמעותי במיגון בישראל בכלל ובחברה הערבית בפרט, המדינה לא טיפלה באתגר זה. צריך רצף בטיפול, ולא רק לספק מע"מים בעת מלחמה. הנתונים מאוד מדאיגים: 46% מתושבי היישובים הערביים חיים ללא נגישות למיגון לעומת 26% מהאוכלוסייה הכללית.
בנגב המצב קשה שבעתיים. מדובר ביותר מ־100 אלף אזרחים בכפרים הלא מוכרים ואין להם דברים בסיסיים למיגון או להתמודדות עם טילים. נתונים אלה משקפים את מספר ההרוגים האזרחים במלחמה האחרונה בצפון: 58% מכלל האזרחים שנהרגו היו ערבים.
הרשויות הערביות נמצאות בסולם סוציו־אקונומי בין 1 ל־4, מלבד 5 או 6 רשויות. לא מדובר ברשויות שמתאפיינות בחוסן פיננסי. לכן קשה להן להתמודד עם חירום מלחמתי ולספק מענים ותקציבים הולמים לאתגרים הקיימים".
"המדינה ממשיכה להפקיר אותנו"
שהרזאד מדאליית אל כרמל, פעילה בתנועת מיזאן - דור דרוזי לשיוויון, אמא לשתי ילדות קטנות בגילאי 4 ו6, אמרה: ״התחושה היא תחושה של חוסר אונים מוחלט, כמעט כל הבתים בשכונה שלנו ללא ממ״ד. המחשבה הזו שאין לאן לברוח בלילה בזמן אזעקה משתקת, שאין לי איך באמת להגן על הילדות שלי. אנחנו נמצאים בימים לא נורמליים, הלחץ והחרדה ברמות גבוהות, ולא הגיוני שגם עכשיו, ואחרי כל האסונות שעברנו, מדינת ישראל עוד לא השכילה להבין שהיא צריכה להציל אותנו מהאסון הבא. למרות כל האסונות שעברנו המדינה ממשיכה להפקיר אותנו ולא לוקחת אחריות".
בשטח, העוני הסטטיסטי הופך למצוקה חיה. אברהים אלגריבי, תושב א־סר, תיאר בזמן אמת את המצב בכפר לאחר שנפגע במטח: "אני מסתובב בין הבתים פה. גם אלה שהרסו להם וגם אלה שלא, המצב מאוד קשה. כל הילדים צורחים. כל הנשים בחוץ. פשוט מזעזע, אין שום מקלט, אין שום דבר. מתקשרים אליי ואני לא יודע מה אני עונה. רעש, פחד של הילדים. הכל ביחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו