עברו כבר יותר מ־600 ימים מאז שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה. מאז שהאדם שהכי קרוב אלי, אבא שלי, לא חזר הביתה. הוא יצא לעבודה כנהג מונית, ובחזרתו הביתה נסע בכביש 232, ושם נרצח ונחטף.

ואז, יום אחד, נתקלתי בסרטון בטלגרם. גללתי בלילות בין עשרות סרטונים מזעזעים בניסיון למצוא משהו - רמז, פרט, צל - ובסרטון ההוא ראיתי את אבא שלי, שוכב פצוע על הכביש, מוקף במחבלים ובמה שהוגדר כ"בלתי מעורבים" (אזרחים).

כמה ימים לאחר מכן הגיעה הדפיקה בדלת. עשרה אנשים נכנסו, אישרו את מה שידעתי כבר בלב, אמרו את המילים "אבא שלך נרצח", והסרטון הוא ההוכחה.

אם יש לכם אבא, אל תיקחו את זה כמובן מאליו. תחבקו אותו, תגידו מילה טובה, תודו על כל רגע. אני הייתי נותן הכל בשביל עוד חיבוק אחד

ומאז, אנחנו מחכים. הוא לא חזר. לא לחיים ולא כדי שנוכל להיפרד ממנו. אין לנו קבר, אין מנוחה, אין שקט. הזמן עובר, אבל הכאב לא פוסק. אני חי בתחושת תלות מתמדת, בלי יכולת להתקדם. הכל נשאר פתוח, חשוף, כואב.

אני לא מתעסק בפוליטיקה. לא מעניין אותי ימין או שמאל, לא מתעסק בשיקולים של ממשלה או של אופוזיציה. אני רק בן שמבקש דבר אחד: להחזיר את אבא שלי. לתת לו את הכבוד שמגיע לו. לתת לי שקט בלב.

אני מבקש צדק, לא רחמים

היום מדברים הרבה על המשא ומתן שתקוע, על תקיפות, על כיוונים, אבל בכל יום שעובר יש 53 חטופים שעדיין לא בבית. חלקם בחיים, חלקם חללים, אבל כולם צריכים לחזור.

יש מי שאומר שאי אפשר להחזיר את כולם, שצריך להתפשר, אבל אני לא מתכוון להתפשר ולוותר על אבא שלי. אי אפשר להשלים עם זה שהוא נשאר שם.

זה לא עניין של אסטרטגיה - זה עניין של מצפון. "החיים לשיקום, החללים לקבורה" זו לא סיסמה, זו זעקה. מבחינתי, זו משימת חיי.

אני לא מבקש רחמים, אני מבקש צדק. אני מבקש את אבא שלי - שיחזור הביתה. כדי שאוכל להיפרד, כדי שאוכל סוף־סוף לנשום. ואני מבקש מכם - כל מי שקורא את זה: אם יש לכם אבא, אל תיקחו את זה כמובן מאליו. תחבקו אותו, תגידו מילה טובה, תודו על כל רגע.

אני הייתי נותן הכל - הכל! - בשביל עוד חיבוק אחד.

הסיפור שלי הוא לא רק שלי. הוא סיפורם של משפחות רבות, של מדינה שלמה שעדיין מחכה, של אנשים שעדיין שם, ושל אלה שכבר לא בחיים - אבל עוד לא חזרו.