תשובה לח"כ רביבו: מה משפחות החטופים יעשו ביום שאחרי?

"ומה אתם תעשו ביום־יום שלכם כשהחטופים יחזרו?" הטיח אתמול ח"כ אליהו רביבו בפני בני משפחות חטופים, במהלך דיון בוועדה לזכויות הילד שבראשה הוא עומד, ופתאום גרם לנו באמת לתהות: מה נעשה ביום שאחרי?

אולי נתרווח עם כוס יין על חוף זיקים שייפתח לציבור? אולי נטוס קצת לחופשה, כי השמיים ייפתחו חופשי־חופשי? אולי נהפוך את הממ"ד לחדר כושר שתמיד תכננו, כי הרי מי יצטרך ממ"ד ביום שאחרי? אולי כל אנשי בריאות הנפש יוכלו להתפטר. נחזור לריב על הרפורמה. ועל העומס בבתי החולים. ועל הקיבוצים שצריך לשקם, כי אין יותר טוב מלריב על שיפוץ קיבוצים.

בחייאת, בואו נסתכל רגע מה עשו החטופים ביום־יום שלפני. כי אור לוי, למשל, שנחטף מהמיגונית ליד קיבוץ רעים שבה אשתו נרצחה, ופגש את הבן שלהם אלמוג בן ה־3 רק אחרי כמעט שנה וחצי בשבי בעזה, התכונן למסיבה בנובה וסגר בייביסיטר לאלמוג.

וגדי חגי ובת זוגו ג'ודי ויינשטיין־חגי שנחטפו בשגרת בוקר של הליכה ליד קיבוץ ניר עוז, חולצו והובאו לקבורה בישראל, קבעו תוכניות להמשכה של אותה שבת. וגדי מוזס, שנחטף ושוחרר אחרי שנה וחצי, ישב עם הנכדים.

ביום־יום שאחרי, אגב, כל אחד מהאנשים ששוחררו חיים עסוק בשיקום ובמאבק ובדאגה שיהיה כאן עתיד טוב יותר - ושחרור חטופים הוא רק חלק מהעתיד היותר טוב הזה.

למה בכלל זה מאבק

אז רביבו התנצל ואמר שהדברים נאמרו על "בעלי עניין שמטרתם היא לנגח את הממשלה, והם עושים זאת באמצעות שימוש ציני בכאב של המשפחות". אבל דבריו לא נאמרו בחדרי חדרים, לא נאמרו בסתר הלב. הם נאמרו ברמקול בוועדה בדיון עם משפחות חטופים.

כבר יש לנו משפחות שנמצאות ביום שאחרי, לכאורה. אבל הן לא שותות יין על החוף. הן מלקקות פצעים - של יקיריהן ששוחררו, של אהוביהן שקברו, של הלילות חסרי השינה, של המאבק.

ולמה בכלל שחרור חטופים צריך להיות במאבק, לא משנה איזו ממשלה מכהנת בירושלים? ביום־יום שלנו, גם של לפני וגם של אחרי, אנחנו רוצים שיהיה כאן טוב יותר.