משפחות חטופים ופעילות מחאת הנשים להחזרת החטופות והחטופים התכנסו הבוקר (ראשון) מחוץ למטה הליכוד בתל אביב בקריאה: "מי שהוחזר ומי שהופקר, די לסלקציה של ממשלת הדמים, החזירו את כולם - צאו מעזה!".
פעילות המחאה נראו מחזיקות תמונות ענק של חטופות וחטופים - בעבר ובהווה, שחלקם הוחזרו וחלקם עדיין מופקרים.
אילנה גריצווסקי, בת זוגו של החטוף מתן צנגאוקר, אמרה: "אני לא מאמינה שאחרי 18 חודשים שהשתחררתי אני עדיין נלחמת עליך מתן, ועל כל החטופים שהשארנו מאחור. כל בוקר, כל לילה זה ללכת לישון ולהתעורר בדמעות. לשים מסכה על הפנים בחיוך, כדי לצאת להילחם.
חמאס לא שבר אותי והממשלה לא תשבור אותי. אני אמשיך להילחם עליככם, ועליך מתן, עד ש-55 חטופים שלנו יחזרו. מי שנרצח לקבורה; ומי שחי לשיקום. מי שהשתחרר מנסה לצאת לשיקום, שיקום שקרי. כי אי אפשר באמת להשתקם עד שכל האחים והאחיות שלנו יחזרו. אני רק מבקשת שיחזירו את האהובים שלנו, את החיילים שלנו. בשבוע שעבר איבדנו שמונה חיילים, אני מצדיעה להם. הקריבו את החיים שלהם, אני שולחת את החיבוק למשפחותיהם.
הממשלה לא עושה מספיק כדי להחזיר את כולם, אני דורשת מכל: די! די! תנו לנו לצאת לשיקום. לאכול, לנשום. תנו לי לחיות בלי האשמה של למה אני כן והם לא. אני רוצה להרגיש באמת חופשיה, וזה יקרה רק כשאחבק את מתן וכל האחים והאחיות שלנו. כשאדע שהחברים שלי לא נלחמים, שהחיילים חזרו, והם גם לא משאירים משפחה לבד. הממשלה שלי צריכה לעשות הכל כדי לשים הסכם, שיבוא מכם. כדי לסיים את המלחמה ולהחזיר את כולם הביתה".
אורית מנצור והדס צוברי, דודות של נעמה לוי: "ארבעה חודשים וחצי עברו מאז שנעמה חזרה אלינו – נצח עבור משפחות החטופים שנותרו מאחור.
אנחנו אורית והדס, דודות של נעמה לוי.
אנחנו מחזיקות ביד תמונות של מי שנחטפו – זוגות-זוגות: אחד מהם חזר הביתה, והשני עדיין מוחזק בעזה. התמונות האלה מזכירות לנו את הפער – בין אלה שזכינו לחבק שוב, לבין אלה שעדיין מחכים. זה פער שאי אפשר להשלים איתו – והוא מלווה אותנו כל הזמן.
נעמה עברה גיהנום. היא סיפרה לנו על התנאים, על הפחד, על הזמן שעמד מלכת. היא סיפרה גם על הרגע שבו פגשה את מתן אנגרסט, לוחם מנחל עוז, שהיה פצוע. היא שמעה שהוא לא אכל הרבה זמן, והגישה לו את שקית העוגיות הקטנה שהייתה לה. מחווה קטנה, שמגלמת את מה שחיזק אותם שם – ערבות הדדית, גם בתנאים בלתי אפשריים.
מתן ונעמה, שניהם חיילים מנחל עוז. שניהם עברו זוועות שקשה לתאר. נעמה חזרה הביתה, ואנחנו מלאות תודה על כל רגע איתה, על כל נשימה שלה באוויר החופשי. אבל הלב שלנו מסרב לשמוח שמחה שלמה, כל עוד מתן – ויתר החטופים – עדיין שם. איך ייתכן שאחד חוזר, והשני נשאר?
אנחנו לא נאיביות. אנחנו יודעות שההחלטות קשות, שהמחיר כבד. אבל אסור לנו להתרגל למציאות שבה חטופים נשארים מאחור. נעמה ויתר החטופים הראו מהי אחווה אמיתית – גם בתנאים הכי קיצוניים.
הם היו שם אחד בשביל השני. עכשיו אנחנו צריכים להיות כאן בשבילם".
נעמה אמרה: "אני אולי חופשייה – אבל לא שלמה. כל עוד החטוף האחרון לא בבית – אף אחד מאיתנו לא באמת חזר. אנחנו כאן כדי להזכיר את זה. נמשיך להזכיר את זה. עד שכולם יחזרו".
טל קופרשטיין, אביו של בר קופרשטיין: "אני אבא של בר. בר בן עשרים ושתיים מחולון. לפני חמש שנים נפצעתי בתאונת דרכים, בזמן שהתנדבתי באיחוד הצלה, בדרך להציל חיים של ילדה בת ארבע. אחרי התאונה עברתי שבעה ניתוחים, ובניתוח האחרון קיבלתי אירוע מוחי. מאז לא דיברתי ולא הלכתי, ואני סיעודי.
מגיל שש עשרה בר ניהל את העסק של הפלאפל, שפתחתי רק חודשיים לפני התאונה, ועבד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא עבר לגור אצל ההורים שלי, כדי שלמטפל שלי יהיה מקום לישון.
בר התגייס לנחל והיה חובש. ב-7 באוקטובר הוא עבד בנובה בתור סגן קב״ט. כשהגיעו המחבלים, בר סייע לפצועים. הוא נסע לפטיש עם ריינג׳ר ארבע פעמים, יכול לברוח, אבל בחר לחזור לתופת.
הוא לקח נשק משוטרים שמתו ונלחם במחבלים. באחת הנסיעות לפטיש, שם חוסם עורקים לשני גבאי ואמר בטלפון לאבא שלה שלא יגיע כי יש הרבה בלאגן. בר לקח את שני לאמבולנס הדמים שבו נרצחה.
גילינו על החטיפה של בר ב-11 בבוקר, כשהתפרסם סרטון הזוועה בו הוא אזוק בידיים וברגליים, עם חוט קשור מסביב לגרון. גם ברגע הזה, בר צעק למחבלים את שמו ומבקש שיטפלו באלקנה בוחבוט הפצוע. זה בר, תמיד דואג לאחרים לפני שדואג לעצמו. בשנה האחרונה אני עובד עם קלינאית תקשורת, ולמדתי לדבר מחדש. היום אני יכול לעמוד כאן ולספר לכם על בר".
