חיילים נופלים למען המדינה והחרדים ישנים טוב בלילה - חייבים ללמד אותם לקח

כבר שנה ושמונה אנחנו על הקצה. הרגשות בנקודת הקיצון שלהם כי זאת המציאות: שאלות של חיים ומוות, של להיות או לחדול, משאירות את הדמעות קרוב קרוב לעין, מוכנות לזינוק החל מטז"ם. במציאות כזאת, בה נדמה שכל אהובנו על מדים, אורזים-הולכים-חוזרים מאובקים ומעונני מבט ושוב אורזים, הולכים וחוצים את הגבול, כולנו, גם הנשים והילדים שמנסים לאמץ שגרה, טרוטי עיניים מדאגה וגעגועים, מדברים וחושבים כמו מ"פ בגבעתי. הצבא הוא אנחנו.

890 חיילים נפלו מאז הטבח. חלקות צבאיות חדשות נבנו והתמלאו. העצב, אין לו סוף. נדמה שאין אחד בעם הזה שאדוות השכול לא נגעו בו. אבל זה רק נדמה. האמת היא, שיש. ציבור שלם, נפקד מהסד"כ, לא נוקף אצבע, לא מוכן להסתכן, ובטח לא ליפול למען הכלל. זה ציבור שמצליח, באופן שלא ברור לי בשום אופן, להביט כל בוקר במראה בלי להשפיל מבט, כשאחיו נופלים למען המשך קיום המדינה הזאת, המדינה שלו. חיילים מקריבים את חייהם בשביל להגן על חייו וחיי ילדיו, וזה סבבה לגמרי מבחינתו שהוא לא שם, בשורות, בחזית, במאמץ הבלתי נתפס הזה, שעיני הנשים שלו לא דאוגות, שעיני הילדים שלו לא מתגעגעות. בעוד העולם שלנו התהפך, שלו נשאר כשהיה.

גם אם מנהיגי החרדים חושבים שהם רק מטלטלים את הסירה ולא מתכוונים להפוך אותה ממש, כי כך הם התרגלו, הם כנראה לא מזהים נכונה את המציאות הפעם: חוסר ההתגייסות במציאות כל כך דיכוטומית, של שחור ולבן, טוב ורע, מפנה אליהם את השאלה "הלנו אתם אם לצרינו".

אנחנו כל כך על הקצה, כל כך שחוקים, וההתנהגות שלהם כל כך מקוממת, בלתי נתפסת ממש, שהם כנראה לא מעריכים נכונה את הזעם שנצבר בציבור נגדם. אם הם ימשיכו להתעקש – הממשלה הזאת תתבע. הלוואי שזאת שתקום אחריה תתבסס על הרוב הציוני בעם, שתעשה את מה שכנראה הממשלה הזאת לא מצליחה לעשות, וללמד אותם לקח, אחת ולתמיד.

הכעס נגדם מוצדק. ההכללה מוצדקת. אם בתחילת המלחמה עוד היינו סבלניים ומכילים, מנסים לראות את הטוב ואת החסד של קבוצות מיעוט מתוכם שמפנקות חיילים, היום זה ממש לא מספיק. זה מזמן הפסיק להיות מספיק. איך יכול להיות שהם לא רואים את זה, שהם ישנים טוב בלילה עם הכתם הזה על המצפון, עם ההעדר הזועק שלהם מהמלחמה על החיים של כולנו?

"רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלֹא־לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל". מי שמוציא את עצמו מן הכלל הוא רשע, בטח בשעה כזאת, בטח שאחיכם נופלים גם למענכם ואתם אפילו לא מרגישים חוסר נוחות קל בשל כך. השכול עוצר במאה שערים, שם אנשים מאריכים ימים, מתים מוות טבעי, כי יש מישהו אחר שמקריב עצמו למענם. איך זה יתכן.

הרשע הזה הוא כבר לא סתם חוסר בושה, אלא ממש פשע. אם פעם "נמות ולא נתגייס" היה נחלת הפלג הירושלמי בלבד, היום הוא פושה בציבור החרדי כולו, אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים. ממש מעשה מצדה, רק שאף אחד לא מת באמת, והמוות המטפורי הוא תחת הדגל של לא לשתף פעולה עם מי שמציל את חייו. וכשרב ראשי קורא לקרוע צווי גיוס, אנו מסתכלים בתדהמה בעיוות, בניצול המחפיר, בקשיות לב.

אִלּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל, אבל אנחנו ממשיכים כל יום לגאול אותו והגיע הזמן שזה יפסק. ואם צריך להפיל ממשלה בשביל משהו – אז זאת סיבה מספיק טובה. הציבור החרדי צריך לחטוף סטירה שיזכור לדורות.