פדוי השבי אלי שרעבי נשא הערב (שבת) דברים בכיכר החטופים, באירוע לזכר הילדים ובני הנוער תושבי קיבוץ בארי שנרצחו ב-7 באוקטובר. אלי, שנחטף ורק בשובו ארצה גילה שאשתו ליאן ובנותיו נויה ויהל נרצחו, סיפר לבאים על בנותיו ש"נלקחו באכזריות בלתי נתפסת. בתוך השבר, בתוך הדממה שהשאירה לכתכן, אנחנו מנסים לאסוף מילים - לא כי הן מספיקות, אלא כי אי אפשר לשתוק".
"נויה, ילדה רגישה, שקטה ומעמיקה, לב ענק ועיניים טובות", סיפר בקול רועד. "ראית אנשים באמת - את השקטים, את השבריריים, את מי שלא תמיד מצליחים להתחבר. את ראית, חיבקת, נתת מעצמך".
הוא סיפר על ההתנדבות של ביתו עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים: "זו לא הייתה רק פעילות - זו הייתה השליחות האישית שלך, נתינה שבאה ישר מהלב". הוא הזכיר גם את אהבתה של נויה למוזיקה: "אהבת לא סתם לשמוע, אלא להרגיש כל מילה. מוזיקה הייתה בשבילך דרך להבין את העולם, להניח רגעים בתוך מנגינות".
את יהל, הבת השנייה, הוא תיאר כ"יפהפייה שובבה, עם ניצוץ בעיניים ואנרגיה שאי אפשר להתעלם ממנה. אהבת לחיות על הקצה, לצלול, לחפש ריגושים. אבל גם ידעת לצחוק, להצחיק, להפוך כל רגע לחגיגה".
"שתיכן השארתן אחריכן חלל שאין לו מילים. היה לכן אכפת - מהחברים, מהקהילה, מהעשייה. בארי הייתה לכן בית שבו צמחתן, אהבתן, חלמתן. הילדות שלכן הייתה מלאה טבע, קהילה, חופש ושייכות".
בסיום דבריו המרגשים, העביר האב מסר על הדרך שבה בחר לזכור את בנותיו: "עכשיו הבית חסר. אין דרך לעטוף את זה במילים. אנחנו נשבעים לא לשכוח, לשיר את השירים שאהבתן, להמשיך את מה שהובלתן, ולספר עליכן לדורות הבאים. אתן לא רק קורבן של טרגדיה - אתן חיים, חיים שהיו מלאים, יפים, עם אהבה אמיתית לעולם. תנוחו בשלום יקרות שלנו, תהיו לנו תמיד מגדלור של אור, של רוך ושל אהבת חיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו